"אמרו לך פעם שאת מדהימה?" הוא שואל במבט קצת מעוצבן, "אז
שיקרו", מוסיף ומסובב את הראש, מתחיל ללכת לכיוון המטבח הסלון
שלהם. היא מסוגלת להרתיח אותו כל כך מהר עד שלפעמים בא שלא
לדבר איתה יותר בחיים. כמה פעמים הם יכולים לדבר על אותו נושא,
להעלות שוב ושוב את אותם טיעונים בלי להיות מסוגלים לשכנע אחד
את שני.
המים בקומקום התחילו לבעבע בזמן שהוא הביט בהם, וראה את הויכוח
האחרון שלהם שוב מהתחלה. כרגיל זה התחיל בזמן שראו חדשות, עוד
ילד שלהם מת, נישבר לו כבר מהרחמים שהשדרנים מעלים בכל פעם שמת
איזה ילד במחנה פליטים כזה או אחר, והוא, חכם שכמותו, היה חייב
לפלוט את זה דווקא מולה, כאילו הוא לא יודע שזה יוביל למשפט
משלה שיעביר למשפט שלו וכך הלאה, הוא כבר הכיר כל כך טוב את
הסיסמאות השמאלניות שלה, שוב היא התחילה ב"ואם הוא היה הבן
שלך" והוא המשיך.
"אז הייתי מוריד לו את הביצים עוד שהוא קטן, כדי שלא יהפוך
למחבל שרוצה להרוג אנשים". היא כרגיל הייתה עושה לו פרצוץ של
נו באמת מאשים, וממשיכה, "אתה לא באמת חושב שכולם שם רוצים
להרוג רק אותך, את מושון מהדירה השישית בבניין ישן אי שם בלוד"
והוא נישאר בצד שלו. "את לא מבינה, את פשוט לא מסוגלת, למרות
שכבר אלף פעם הסברתי לך והנה, אני אנסה שוב, הם לא מחפשים את
מושון ולא את רחל ואפילו לא את שרון או אהרון, הם מחפשים משהו,
הם רואים את זה בגלובלי, כל אחד שלהם שמת הם רוצים להרוג שלושה
מאצלנו, ככה הם חיות בקושי", מסיים את נאום חוצב הלהבות שלו,
בזמן שהיא מנידה את ראשה הוא ממשיך בעוד חצי משפט "את פשוט
מאמינה בהם. אני מאמין להם, זה ההבדל ביננו, את חושבת שמסעודה
או אחמד בתור בדידים לא מחפשים להתפוצץ לי באוטובוס , אבל... "
נישבר לו לחזור שוב ושוב על הטיעונים הישנים ועל המשפטים שהם
מעבירים בכל פעם שמשהו בצד שלנו או שלהם מת, היא חייבת תמיד
להצדיק אותם והוא, הוא רוצה רק לחיות בשקט בלי שהם יהיו
בסביבה. הבטיחו מדינה יהודית לו, אז מה יש להם לחפש פה, הוא
שואל את עצמו מול המיים הרותחים כבר שלוש דקות. המזיגה של הקפה
אצלו זו אומנות, הוא רואה את החתיכות של הקפה שהוא טוחן בעצמו
צפות יחד אם הסוכר ואז נותן עירבוב אחרון, יודע שהיא לא שותה
קפה, מקסימום תה היא אמרה לו פעם, הוא כבר אז לא הבין מה משעשע
בזה אבל חייך גם אז. היא הייתה מהצפוניות האלו שהוא רק רצה
לזיין, אלו שהיה רואה בכל פעם שהיה קופץ לתל אביב.

העיר הזו שיגעה אותו לאחר שכל מה שהוא הכיר בילדותו זה את
הרחובות של לוד, הרחובות העתיקים עם הבתים הכמעט נופלים, זה
הטריף אותו לראות 20 קומות בפעם הראשונה שהוא הגיע לתל אביב,
הוא בעצמו לא ידע אז למה הוא נוסע לשם. החבר'ה אמרו לו שאם הוא
רוצה לזיין אז שילך לתל אביב, שם יש איזה מקום קוראים לו תל
ברוך, ושם הוא יוכל לזיין כמה שהוא רק רוצה, אז את תל ברוך הוא
לא פגש, אבל הוא כן הצליח להגיע לכמה מקומות שהדהימו אותו כך
שהוא ניזכר רק בסביבות שלוש בלילה אז שצריך לחזור הבייתה,
והיות וכבר לא היו אוטובוסים, הוא עצר מונית וכמעט הלך מכות עם
הנהג, כאשר הנהג גילה בלוד שאין לו כמעט כסף. למעשה היו לו
אולי רבע ממה שהנהג ביקש, אבל זה לא הזיז לו, יום למחרת הוא
כבר היה שוב בתל אביב, חוקר את העיר המוזרה הזו, הוא ראה שם
בפעם הראשונה כושים כמו מהסרטים, וחנויות שמוכרות בגדים במחיר
של משכורת של אבא שלו ועוד שני אנשים גם יחד, הוא ראה מכוניות
שהוא חשב שיש רק בסרטים, הוא היה בקושי בן 15, מה שלא הפריע לו
עם הרבה חוצפה להכנס לכל מקום שרצה להיות, מגורש לא פעם באותה
מהירות שבה החוצפה עזרה לו להכנס.
הוא מצא את עצמו שוטף כלים חצי יום אחרי שאכל ארוחה שלו. היה
לו אפילו מחשבה לשלם בעבורה, הוא לא הצליח להבין למה לוקחים כל
כך הרבה כסף על דג ועוד כמה דברים שבשוק של לוד עולים גרושים,
אז הוא ניכנס כמו מלך וביקש תפריט, המלצר עשה פרצוף קצת עקום,
אולם הביא לו את כל מה שהוא ביקש, ואחרי שהוא סיים לאכול הוא
מצא את עצמו שוטף כלים עם סימן כחול גדול על הלחי שלו, נראה כי
הבעלים של המסעדה הזו לא אהב להאכיל אנשים בלי כסף, בטח כאלו
שרצים לא מספיק מהר החוצה, המלצר הבן זונה ציפה שהוא ינסה
להתחמק והמתין לו בחוץ עם רגל מושטת. לרגע הוא חשב ללכת איתו
מכות, אבל כאשר הוא ראה שכל שלושת המלצרים והבעלים עומדים יחד
הוא הסכים לעיסקה ושבר, בלי שהם שמו לב, רק שלוש צלחות.

הטיולים שלו לתל אביב גרמו לכך שהוא יפגוש אותה, גם הפעם הוא
נסע כדי לזיין, הוא כבר הצליח לגלות איפה זה תל ברוך, אבל הוא
לא התקרב למקום הזה, היו לו מקומות טובים יותר, גם כסף לא היה
חסר לו בדרך כלל, היה בחור שראה אותו יום אחד בלוד ולמחרת בתל
אביב, הוא הזמין אותו לאכול משהו, ומאותו היום הייתה לו עבודה
פחות או יותר, כל ממה שהוא היה צריך זה להשגיח על הבחור בזמן
שזה מכר את מה שמכר, ולהזהיר אותו במקרה ואיזה משטרה הייתה
מתקרבת. אחרי שנה הוא כבר מכר בעצמו כל מיני, הלקוחות שלו היו
בעיקר אנשים שהיה להם יותר ממה שיהיה לו כנראה בחיים, הם היו
מכירים אותו והוא היה מכיר אותם רק בסימטה מסויימת. אם היו
רואים אחד את השני במקום אחר היו מתעלמים אחד מהשני, כמובן שאם
היה מגיע לאזורים שבהם הם גרו הם גם היו מזמינים את המשטרה.
למעשה הוא פגש אותה בזכות זה. באחד הטיולים שלו בתל אביב, אחרי
יום עבודה, הוא הבחין כי הוא נמצא באחת השכונות שכמעט ולא יצא
לו לעבור בהן, הבתים היו מאחורי חומות גבוהות, ושערים גדולים
מנעו כניסה אליהם, אולם לא הסתירו את הפאר שמחורי החומה.
הוא הסתובב שם אולי חמש דקות כאשר אחד הלקוחות שלו, כנראה, ראה
אותו והזמין את המשטרה. הם כמעט והפתיעו אותו, למזלו לא היה
עליו כלום, אולם הם מאוד נהנו להשפיל אותו ולחפש עליו באמצע
הרחוב מול המון של קהל, הוא קילל אותם ואת האימהות שלהם, מה
שרק גרם להם לתת לו מכות יבשות מאחוריה, איפה שלא רואים,
ולהזהיר אותו כי פה זה לא המקום שלו. הם דחפו אותו החוצה
מהשכונה והיא עמדה בקצה הרחוב שאליו הוא פנה.

הדמות שם הביטה בו בזמן שצעד מעוצבן על השוטרים והעולם גם יחד,
אם היה הולך קצת יותר מהר כנראה היה מפיל אותה, אולם הוא רק
התנגש בה ופלט סידרה של קללות שמזמן לא יצאו מהפה שלו. היא
האדימה קצת והתנצלה מביטה בו בסקרנות. המבט שלה חדר לתוך
העיניים שלו הוא השתתק, "מה את רוצה", שאל בכעס אחרי כמה דקות
של מבט סקרני מצידה, היא שוב האדימה אולי קצת יותר מקודם,
"שוקו" ענתה וחייכה, החיוך הקסים אותו, היא לא הייתה דומה לאף
אחד שהוא הכיר, לא לבחורות שהיו לוקחות ממנו את הכסף כדי שיעשה
בהן את זממו, ולא אילו שהיו נותנות לו כל שירצה על מנת שימכור
להן ממה שיש לו, החיוך היה שונה חדש לו והוא חייך גם כן
לכיוונה, "סליחה" התנצל בחצי גמגום, "לא ראיתי אותך" המשיך
משפיל מעט את עיניו, להפתעתו גם היא השפילה מעט את עיניה
והפסיקה את החיוך ממשיכה להביט בו, "אז מה" שאל אותה, והיא
בתמיהה "אז מה?"
"אז את רוצה שוקו או לא?" חייך לכיוונה, נדהם מהאומץ שהפגין,
היא הביטה בו סקרנית ואז הושיטה לכיוונו יד...

הקפה כבר החל להתקרר, הכעס כבר חלף והויכוח היה היסטוריה
העיניו, הוא עד היום לא האמין כי משוקו אחד קטן החיים שלו
ישתנו כל כך, היא הייתה מושלמת בשבילו, והוא הוא היה מלוד.