"הוא כבר איננה, היתה לו מוות איומה"
- מאיר שלו

הנה, אני ונירית גרנו בדירת חדר יותר משנה, ולא היו ביננו שום
התקלויות מיניות.
היינו חברות מאד מוצלחות, חיטטנו אחת לשניה בתחת, ואף אחד לא
יכל להתקרב אלינו. לא הלכנו לשום מקום אחת בלי השניה, אפילו
לדייטים, כל הפרדה הייתה  מוקצית מחמת הביאוס.
מהר מאד נשארנו רק אני והיא, והבית בסמטת לאן ב'. השכנים מידי
פעם השמיעו קוסטלו, כלבים חטפו פה וטלפיים, אנחנו עשינו מכולות
והצחקנו סמים קלים, ככה ממש.
אבל בשלב מסויים זה התחיל להתמאס. המכולות לא היו מתוקות,
המצחקים לא הרעידו את אמות הסיפין, הבנו שצריך לעשות מעשה.
אני אמרתי ננסה למצוא דירת שני חדרים, ניסינו. לא היו. אמרנו
נמצא שני חדרים, אבל לא באותה דירה. אני מצאתי חדר. נירית עוד
חיפשה. ביומולדת שלה הבאתי לה ספר - דירה להשכיר. "את קולטת את
הקטע?" התלהמתי לה שם, "זה דירה להשכיר! את הולכת לשכור דירה!
דירה להשכיר - לשכור דירה!" המשכתי לנהום, "לא...?"
אבל נירית לא שכרה דירה. נירית חזרה הבית להורים והתחילה לצבוע
כדי חרס קטנים. אמרתי לה "נירית, מה לך לצבוע כדי חרס קטנים?"
גם כדי החרס הקטנים לא היו ממש מאושרים. אבל זה כבר היה מאוחר
מידי. בהתחלה היא חזרה רק לקצת, לנוח, לתקופה קצרה בהחלט, היא
בבית כבר שנתיים, משוחחת עם כדי החרס הקטנים.
לפני שנה עשיתי הפלה ביומולדת. אחר כך בלעתי אופטלגין נוזלי,
ואני בכלל אלרגית לאופטלגין. ברגע שחזרתי הביתה התחלתי להתגרד
בטרופיות וכולי התנפחתי, גם בקרקפת וגם בעפעפיים. נירית באה
לחגוג איתי יומולדת אבל במקום זה היא תיכף הזמינה מונית ובאה
איתי למיון, שמה הביאו לי נוזלים לוריד ורופא אחד שדומה לג'ק
ניקולסון.
למחרת בערב חזרתי הביתה. נירית כבר חזרה לכדי החרס ואני נשכבתי
על המיטה ובפתאומי קלטתי את המתנה שהיא הביאה לי אתמול.
משמשתי אותה. זה היה ספר.
פתחתי אותה. על הכריכה היה כתוב "איך באים ילדים לעולם".
חייכתי.