טעמתי חשמל, היה לו טעם של תותים רקובים עם שמנת חמוצה. נתתי
גם לאורין לטעום חשמל. היא מתה. שמחתי. ידעתי שזה יהרוג אותה.

כולם יודעים שהרגתי את אורין, מסתובבת שמועה כזו.
אני הולכת ברחוב קבוצה של חמישה ילדים מתקרבת אליי, הם מנסים
להכות אותי, אני נותנת להם  קצת חשמל, לטעום...
הם מתים. התעוררתי, איזה סיוט.

רופאים קבעו שאורין התחשמלה ומתה.
סיפרתי לשוטרים שהיא הכניסה עט לתוך שקע חשמל וקרה מה שקרה. גם
בכיתי טיפה, שיראה אמיתי.
לפני שקראתי לשוטרים שיבואו לקחת את הגופה לקחתי עט וניסית
להשוות לו מראה של מחושמל, למרות שלא ידעתי איך עט מחושמל
נראה, אחר כך משכתי את אורין בידיה הקרות ליד שקע החשמל
הקרוב.
מושלם, חשבתי בחיוך.
אף אחד לא יודע שהרגתי את אורין.

אחרי שחזרתי מהחקירה אכלתי חשמל. פתאום חשמל כבר לא היה כזה
טעים.

הלכתי להלויה של אורין, שלא יחשדו, וגם קיוויתי שאולי אני
אצליח למצוא כמה רגשות בודדים ולאכול אותם. יאמי.
לא מצאתי כלום. חזרתי הביתה ואכלתי תותים עם קצפת. דוחה.