כשמביטים לה בעיניים,
היא לא מחזירה מבט,
משפילה את העיניים למטה,
שלא ייראו אותן עצובות, בוכות.

כשמביטים לה בעיניים,
היא אומרת הכל,
שופכת את הלב,
לא מסתירה כלום, אומרת את האמת.

כשמביטים לה בעיניים,
רואים ילדה יפה,
ילדה תמימה ונאיבית,
שלא מודעת ליופי שלה ,פשוט ילדה.

כשמביטים לה בעיניים,
לא רואים את הסבל שעברה,
את העינויים בחדר הקטן,
את הצעקות והצרחות שלה,
לא רואים את האונס שעברה.

הילדים האלה לא מבינים,
כשהם אנסו אותה,
הם אנסו את נפשה,
והיא לא יכולה להתגבר על הכאב,
כי היא רק ילדה.

היא גדלה שונה,
ללא חברים אמיתיים,
ללא אהבות גדולות,
מפחדת להתקרב,
שונאת את המגע האנושי,
את הליטוף הרך, או החיבוק החם.

הילדים האלה לא מבינים את הנפש הזועקת,
כי מבחינתם זה רק משחק,
משחר כמו ילדה שמשחקת בבובה,
ללא רגשות אמיתיים,
ללא העזה לחשוב על מה שהיא מרגישה,
ואני שגדלתי אתה באותו גוף, הרגשתי הכל,
וזעקתי בבכי לעזרה ואיש לא שמע את תפילתי,
כי זה רק משחק, משחק בבובה.

כשמביטים לי בעיניים,
אני לא מסוגלת להחזיר מבט,
מפחדת מכל התקרבות לא צפויה,
כי הילדים האלו אנסו את הנפש שלי,
והנפש לא מתרפאת לעולם, יש לה צלקות.

כשמביטים לי בעיניים,
אני לא בוכה,
כי זה רק משחק, משחק בילדה.