היה זה באמצע המאה ה-19, באחד מחורפיה הקרים ביותר של אותה
מאה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ושלג כיסה את רחובותיה של
פריז. מישל וארוסה אוליבר התכרבלו מחובקים מול האח הבוער. לפתע
נשמעה דפיקה חזקה על דלת ביתם של בני הזוג. "הישארי כאן
אהובתי, אני אגש לבדוק מי בדלת," פנה אוליבר למישל והחל להתקדם
לעבר הדלת.
"אוליבר!!! סוף-סוף מצאתי אותך, אהובי! אינך יודע כמה עברתי
בכדי להגיע אלייך!" נישמע לפתע קול ענוג של אישה. למשמע מילים
אלה קמה מיד מישל ממקומה והחלה לרוץ אל הדלת. אוליבר, אשר רצה
למנוע מאהובתו להגיע לדלת, ניסה לחסום את דרכה, אך לא הספיק
לעצור אותה. כאשר ראתה מישל את האישה אשר עמדה בפתח ביתם, הפכו
פנייה ללבנות כסיד ולאחר שניות ספורות הייתה שרויה מחוסרת הכרה
על הרצפה.
"רייצ'ל??? מה?! איך?! את אמורה להיות..." גמגם אוליבר כמי
שראה רוח רפאים.
"מתה?" השלימה רייצ'ל את משפטו של אוליבר. "לך, הבא לה כוס
מים. אינך רואה מה מצבה??" אוליבר, שכנראה עדיין לא התאושש
ממראה עיניו, רק עכשיו שם לב כי ארוסתו מוטלת על הקרקע. הוא
מיד רץ לחדר האוכל בכדי להביא למישל כוס מים.
"את עוד תסבלי כמו שאני סבלתי, הוא לא יהיה שלך בחיים, אחותי
היקרה," לחשה רייצ'ל על אוזנה של מישל המעולפת.
אוליבר חזר לחדר וכרע על ברכיו לצד אהובתו. "מישל? מישל,
אהובתי, תתעוררי. זה אני, אוליבר." בעודו מנסה להעיר את ארוסתו
פנה אוליבר אל רייצ'ל. "איך הגעת הנה? היכן היית כל הזמן הזה?
היינו בטוחים שנעלמת לנצח." מישל החלה להתעורר. "מישל, אהובתי,
כיצד את מרגישה? להביא לך משהו?" פנה אוליבר אל מישל בקול רך.
"אוליבר, מה קרה??? חלמתי שרייצ'ל חזרה... זה היה כל כך
נורא..." ניסתה מישל לגמגם.
"הו, אחותי, היית רוצה להמשיך לחלום. אכן חזרתי, והפעם לא אתן
לך להבריח אותי!" התפרצה רייצ'ל לכיוונה של מישל, אשר למשמע
מילים אלה איבדה את הכרתה בשנית. "אז כך היה יכול להיראות
ביתנו, אוליבר? מקום נחמד, חמים. לחשוב שהתגוררתי במקומות כה
נוראיים כל השנים הללו," המשיכה רייצ'ל לדבר בעודה סוקרת את
ביתם של  אוליבר ומישל.
"על מה את מדברת?! הרי את יודעת שלא הייתי מתחתן איתך לעולם!!!
תמיד אהבתי את מישל, ולא הייתי עוזב אותה לעולם, ולבטח שלא
בשבילך!"
"למה אתה ממשיך לשקר לעצמך? הרי אתה יודע שלא אהבת אותה מעולם
ושאתה איתה רק בגלל אותה התערבות מטופשת, אז אולי תשכח מזה
כבר? זה היה לפני שנים כל כך רבות. אילו רק היית שוכח יכולנו
להיות יחד כבר מזמן."
"הישארי בשקט! לא רק אני אסבול אם יוודע למישל על ההתערבות! גם
את היית חלק לא קטן בכל העניין, אם זיכרוני אינו מטעני."
מישל, אשר עדיין הייתה מוטלת בזרועותיו של אוליבר, החלה לחזור
להכרה. "אוליבר, עזור לי לקום..." מלמלה מישל בעודה מנסה לעמוד
על רגליה. כאשר הייתה מספיק יציבה, החלה לדבר אל רייצ'ל.
"רייצ'ל, איך מצאת אותנו? למה חזרת? כדי להמשיך ולאמלל את
חיינו? את יודעת איזו הקלה חשתי כאשר נעלמת? הרגשתי שכעת אני
ואוליבר נוכל להתחיל חיים חדשים, נוכל להתחתן ולהקים משפחה,
אבל... הנה את מופיעה משום מקום לאחר שחשבנו שהאדמה בלעה
אותך..."
"כן, אחותי, חזרתי. חשבת שתוכלי לזכות בו בקלות שכזו? לא!
אינני מתכוונת לוותר עליו כל עוד אני חיה! זכרי את מילותי, את
עוד תשמעי ממני בקרוב מאוד, אחותי היקרה." כאשר סיימה לומר
מילים אלה פנתה רייצ'ל לעבר הדלת וברחה מביתם של בני הזוג
בריצה.

"אוליבר, אני כל כך מפחדת. היא תעשה הכול בכדי להפריד ביננו
ולזכות בך בחזרה!" אמרה מישל בקול מבוהל כאשר דמעות החלו לזרום
על לחייה הורודות. "הירגעי אהובתי, היא איננה יכולה לגרום לנו
עוד סבל. קרובים לא נשארו לה חוץ ממך, וכל הקשרים שהיו לה
התפוגגו, כצפוי," אוליבר ניסה להרגיע את מישל. "היא איננה
יכולה להרע לנו, היא רק רוצה להבהיל אותנו. הביני אהובתי, ככל
שתפחדי יותר, כך היא תרגיש יותר בטוחה במעשיה," הוא המשיך.
"אני כל כך מקווה שאתה צודק. לא, בעצם אני בטוחה שאתה צודק!
אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב," אמרה מישל, כאילו מנסה לעודד
את עצמה.
"אהובתי, כבר מאוחר מאוד. מחר יהיה יום חדש. נעלה לישון, מה
דעתך?" הציע אוליבר.
"כן, אהובי. היום הזה כל כך התיש אותי," נענתה מישל והזוג עלה
לחדרו.

מישל התעוררה בשעת בוקר מוקדמת, מכיוון שלא יכלה לישון בשל
אירועי ליל האתמול ומחשבות איומות פקדו את מוחה. אוליבר עדיין
ישן בשעה זו ולכן, בשל חוסר מעש, החלה מישל לעבור על המסמכים
אשר היו על שולחנו של אהובה כדי להסיח את דעתה מעט. במקרה נפלו
עיניה על מכתב אשר היה קבור מתחת לערמה של  מסמכים שונים. מישל
החלה לקרוא את המכתב ולמרבה הפתעתה גילתה כי המכתב נשלח מאחותה
הגדולה, רייצ'ל. תחילה חשבה מישל כי המכתב יבשר על הגעתה של
אחותה, וכי אוליבר פשוט לא הספיק לקוראו, אך כאשר נחו עיניה על
התאריך היא גילתה כי המכתב נשלח כמעט לפני שנתיים. מישל המשיכה
לקרוא, וכאשר היא הגיעה למחציתה של הפסקה הראשונה נראו רסיסי
דמעות בעיניה וברגע שסיימה לקרוא את המכתב פרצה בבכי.

כאשר התעורר אוליבר הוא לא מצא זכר לאהובתו מלבד מכתב, מכתב
פרידה כנראה. אוליבר החל לקרוא את המכתב.
"אוליבר,
למרות כל אהבתי אליך לא אוכל להמשיך ולחיות בשקר. לא אוכל
להיות יותר חלק מעולם מלא תככים ומזימות, ולא להיות מודעת למה
שקורה מסביבי. אינני רוצה לעזוב, אך מוכרחה אני. לאחר שגיליתי
את כל מה שקרה. מאז שפגשתי אותך חשתי כי בגדת בי, כאילו כל
הזמן שחיינו יחד היה רק העמדת פנים כדי לנצח באיזו התערבות
מטופשת. תוהה אתה כנראה כיצד נודע לי הדבר?
בכן, אם לא רצית שאגלה את כל השקרים שסיפרת לי במשך הזמן, לא
היית צריך להשאיר את מכתבה של רייצ'ל כך על שולחך. כן, אותו
מכתב אשר היא שלחה אלייך לפני כשנתיים. מצאתי אותו, קראתי
אותו, קראתי על ההתערבות ועל כך שהיית חייב להציע לי נישואין.
קראתי על כך שאהבת את רייצ'ל כל כך, אך חברך, אשר גם הוא היה
מאוהב ברייצ'ל עד מעל הראש, איים כי יהרוס את קריירת הרפואה
שלך לנצח אם לא תניח לה לנפשה ותיתן לו לזכות בה. קראתי גם על
כך שרייצ'ל ואתה כמעט נישאתם עוד לפני שאני חזרתי מלונדון.
עוד דבר אחד, כיצד יכולת להתערב כך במשחק קלפים? מדוע בחרת
להתערב דווקא על דבר כה חשוב? כנראה העדפת לשמור על כבודך
באיזו התערבות ולהינשא לאישה אשר אינך אוהב מאשר לאבד את מעמדך
וכבודך במעגל חבריך.
אני בוחרת לעזוב כדי שאתה ורייצ'ל תוכלו להיות מאושרים. אינני
רוצה לעמוד בדרככם. כעת אני מבינה מדוע רייצ'ל ניסתה פעמים כה
רבות להפריד בינינו. אתה באמת צריך להיות איתה, כפי שהיא טענה
כל הזמן הזה.
כאן אני רוצה להיפרד ממך, וגם מאחותי; למרות כל הדברים האיומים
אשר עוללה לי, אני עדיין אוהבת אותה עמוק בנפשי. איני רוצה
יותר להישאר ולחיות על פני האדמה. אני רוצה לעבור למקום יותר
טוב. אני יודעת שאין טעם להתחיל את כל מה שהיה לי איתך
מההתחלה, ולכן אני בוחרת לסיים כאן את חיי, לאחר שאני יודעת
שהפקתי מהם את המירב.
כנראה שברגעים אלה אינך יכול לעצור בעדי מכיוון שכבר מאוחר
מדי, אך אל תדאג אני תמיד אשגיח עליך וגם על אחותי, ואדאג
שתחיו חיים מאושרים.
שלום ולא להתראות,
מישל."

כאשר אוליבר סיים לקרוא את מכתבה של מישל הוא התיישב על הספה
שבחדר העבודה, כיסה את פניו בידיו ומלמל לעצמו "לו רק ידעת כמה
השתניתי... וכמה אהבתי אותך. רק רציתי לחסוך ממך את כל זה, זה
הכל. אני כל כך מצטער, אני אשם, אני אשם במותך!"