מוקדש לבוב. כי הוא שונא צרפתים...

הוא שנא את עצמו על זה כ"כ.
שנא כל חלק מעצמו.
הוא, ששנא את כל אותם אנשים כאלה, היה אחד מהם...
הוא, הוא עצמו, בשר מבשרו, צרפתי!
בשם האלוהים, למה?
לא היה דבר בעולם ששנא כ"כ מלבד צרפתים.
בעצם, היה. את היותו צרפתי.
הוא שנא אירופאים ככלל, אבל צרפתים. הו, צרפתים...
והוא, הוא היה עצמו צרפתי!
למה? בשם האלוהים...
מכל עמי אירופה! צרפתי!
הוא היה זקן, עצלן, וצרפתי.
הו, צרפתי. נורא...

איני רואה שום פסול בעם הצרפתי.
יש להם אוכל טוב, שפה יפה, אומנות, רומנטיקה, מה רע?
אבל הוא, כל חייו, שנא צרפתים.
לא היה לו מושג שהוא עצמו צרפתי.
וכשגילה זאת, או! זה היה נורא...
מאז, שנא את עצמו. שנא כל חלק צרפתי שבו.

כפי שכבר ציינתי, גיבורנו שונא הצרפתים היה זקן, עצלן והנורא
מכל- צרפתי.
הוא לא היה זקן בגיל, מפני שהיה רק בן 50 לערך.
אבל אדם נהפך זקן, כאשר הוא מאמין כי אין לו עוד דבר ללמוד, כי
הוא יודע הכל, חווה הכל וכל שנותר לו הוא לחכות בשקט לסופו. אז
הוא היה קורא את חצי העיתון בכל בוקר, בדיוק באותה שעה, יחד עם
כוס הקפה שלו. אח'כ היה יושב בסלון ובוהה בטלוויזיה במשך כל
שעות היום, עד שנמאס לו, והולך לישון, בדיוק באותה שעה (אחרי
החדשות של 8 אם זה נורא מסקרן אתכם).
הוא היה עצלן מפני שהיה זקן. ומפני שהיה זקן עצלן, היה מתעצל
לגמור לקרוא את העיתון (וכך היה קורא מחצית עיתון בכל יום, ואת
השאר משאיר על השולחן במטבח, בערימה מבולגנת), היה מתעצל
להעביר ערוץ בטלוויזיה, או חס וחלילה לכבות אותה ולעשות משהו
אחר (כי הוא התעצל לחשוב על משהו חדש) ואף היה מתעצל ללכת
מהסלון למיטה שלו.
למען האמת, הוא היה מתעצל לעשות כל דבר. ולכן היה עושה רק את
מספר הפעולות ההכרחיות שקבע לו, אי שם בעבר, בעצלתיים.
ו- הוא היה צרפתי. רק בגיל מבוגר, גילה שאמו מולידתו הייתה חצי
צרפתייה (מצד האב).
כל חייו עד אותו יום שלישי שחור ונורא, היה משוכנע לחלוטין
שהוא נקי למשעי מכל חשש טבל ושביעית, ושאין לו ולו טיפת דם אחת
צרפתית.
הוא חי לו באושר את חייו חסרי הצרפתיות בעליל, התנהג בצורה הכי
לא צרפתית, נמנע מלדבר או אף להביט באדם צרפתי והכל היה שוקט
ורגוע בעולמו הלא-צרפתי-בהחלט.

אך, אבוי!
ביום בהיר אחד (למען האמת זה היה יום שלישי של אמצע פברואר כך
שניתן להסיק שירד גשם, אבל בכל זאת), קרס עליו עולמו.
הוא היה צרפתי.
תחילה, ברר כל פרט ופרט אודות אותו סב צרפתי, למען הספק הקטן,
שמא היה הוא מהגר מפינלנד בכלל. אז, הוא סתם היה אירופאי, וזה
היה מתקבל על הדעת. אבל צרפתי? לא... רק לא זה.
אך כל מאמציו להוכיח כי שקר הדבר עלו בתוהו, והוא נותר צרפתי
כשהיה.
מתוך כעס ויאוש, ניתק כל קשר עם משפחתו, הסתגר בדירתו הקטנה,
נעל את כל הדלתות וכל החלונות, וניתק את הטלפון. כך לפחות, לא
יהיה במגע עם עוד צרפתים, ואנשים שגורלם האיר להם פנים ולא היו
צרפתים, לא יאלצו לסבול מנוכחותו הצרפתית הנוראה.

כך עברו עליו ימים רבים של דיכאון קשה, וכעס רב.
על אלוהים, על העולם, על העם הצרפתי הנורא, ובמיוחד- על אותו
סב צרפתי.
הוא ניפץ כל צלחת שנראתה זמינה, כל כוס זכוכית מסכנה וכל עציץ
חסר אונים.
והשכנים, השכנים המסכנים, לא רק שנאלצו לחוות את העובדה
הנוראית שצרפתי גר בבניינם, הם גם נאלצו לשמוע קולות נפץ עזים
בכל שעות היממה.
מחמת הזעם הרב, השחית את כל בגדיו, רהיטיו, ואף את החתולה של
השכנה.
כמובן שהפסיק לעבוד, כי מי ירצה שהדואר שלו יחולק לו מידי
צרפתי?? (כן, הוא היה דוור. והוא היה צרפתי...)

לאחר שעברה אותה תקופת זעם, עיכל לאט לאט גיבור סיפורנו את עצם
היותו צרפתי, לא שהשלים עם כך חס ושלום, אבל עיכל זאת.
הוא נרגע מעט, והחליט כי אין לו כל סיבה להמשיך לעבוד או ליצור
כל קשר עם העולם החיצוני, והוא יחיה לו חיי בדידות שקטים, בשל
העובדה הנוראית שנגזרה עליו- להיות צרפתי.
וכך, הוא הזדקן לו בשקט. והתעצל. ושנא מיום ליום את הצרפתים
(אף יותר ממה שהספיק לשנוא אותם עד אותו יום שלישי נורא), ומעל
לכל- את עצמו.

ועד הרגע הזה ממש, הוא יושב לו בביתו עושה אחת מפעולותיו
היומיומיות המשעממות בעצלתיים, וחושב לו כמה נוראי הוא וכמה
צרפתי הוא.
אולי, יום אחד, מישהו יוכיח לו שצרפתים הם טובים. אבל אני
בספק.
אולי, יום אחד, מישהו יוכיח לו שהוא בכלל לא צרפתי, ואז הוא
יוכל להרגיש טוב. אבל גם בזה אני בספק.
כי עצם העובדה, שעברו עליו מספר שנים נוראיות כאלו, של הידיעה
כי הוא צרפתי, הותירו בו חותם כה עמוק, וצלקת נפשית כה גדולה,
ששום דבר כבר לא יתקן את זה.
הוא צרפתי,עד כמה שזה כואב לכולנו...