היא התעוררה בבוקר, הוא גם כן התעורר. היא פקחה את עינה וגם
הוא פקח. היא שטפה את הפנים וגם הוא שטף. היא התלבשה והוא
התלבש. היא ארגנה את התיק וגם הוא ארגן אותו. היא אכלה משהו
קטן ושתתה קפה. הוא אכל משהו קטן וגם שתה משקה. היא פתחה את
החלון וגם הוא פתח. היא נזכרה שאולי הוא יעבור שם בעוד כמה
דקות, הוא בחר את הדיסק שרצה לשמוע והלך.
היא בחנה את עצמה במראת המעלית, הוא הלך ברחוב והקשיב למוזיקה
קלאסית. היא הורידה את הזבל ויצאה לדרכה, הוא התהלך לו שלוו
ממולה. היא הלכה בגינה, הוא הלך בגינה.  היא קלטה אותו, הוא
קלט אותה. היא ניסתה בכל הכוח לא לחייך, הוא הביט בה בשיא
האדישות. היא הרגישה את הלב שלה צועק הצילו, הוא הוריד את
האוזניות. היא נתנה לו נשיקה בלחי, הוא נתן אחת כזו גם לה. היא
חיבקה אותו, הוא חיבק אותה. היא שאלה אותו מה שלומו והוא ענה.
היא ענתה כשהוא שאל אותה בחזרה. ואז הייתה דממה.
היא שתקה והוא שתק. היא לא ידעה מה לומר, הוא גם לא ידע. היה
לה מוזר וגם לו היה מוזר. היה לה מגעיל, הוא שוב נשאר אדיש.
היא אמרה לו להתראות, הוא אמר להתראות לה. היא התחילה ללכת משם
ולאחור לא הסתכלה, הוא הלך לדרכו ונתן לה להמשיך בדרכה.
הלב שלה פעם בחוזקה פעמותיו הכפילו את עצמן, פעימות ליבו
התנהגו כרגיל. היא שברה את הראש איך זה הגיוני שהיא עדיין
משתגעת בגללו, איך בחודשים כלום לא השתנה, היא הייתה מטומטמת
שחשבה שהוא אוהב אותה, איך היא אהבה אותו. איך רגשות לא
נגמרים, היא רוצה אותו, איך הייתה נותנת הכל כדי לנשק אותו,
איך הייתה מחבקת אותו, איך הגעגועים אליו ולקשר שלהם חונקים את
ליבה ואיך תעשה הכל בכדי שירצה אותה. הוא פשוט המשיך בדרכו
ובשנייה שהלכה שכח את עצם קיומה.