אני תמיד מסדרת את החדר ביום חמישי, אחרי המקלחת. אף פעם לא
טרחתי לסדר אותו ביום אחר.
אבל ביום חמישי אני שמה כל דבר במקום, עד הפרט האחרון. זה מן
הרגל, שגרה.אני לא יודעת למה זה דווקא ביום חמישי.
אולי זה רצון שכל החדר יהיה טהור כמוני, אחרי המקלחת.
מי שבא להעיר אותי בבוקר מוצא חדר מסודר, ביתי, אור זך בוקע
מהתריס הפתוח ובמיטה ילדה נקייה, עם שיער שהפך לתלתלים בגלל
המים.

אמא שלי מתה ביום חמישי.
עיני נשברו כמו שני סכרים שנבנו מזרדים דקים מדי. בכיתי כל
היום.
סירבתי לראות איש. אמי הייתה קדושה מדי.
אבל בערב, נכנסתי למקלחת.
סגורה בתוך חדרון, עם מרצפות כחולות וטיפות שניגרות מעל מציאות
דמיונית, שוטפות כל תעתוע מעופרת.
וסידרתי את החדר. ופתחתי את התריס.
קברתי את פני בכרית ונרדמתי, כמו בכל יום חמישי.

אבא שלי מת ביום חמישי.
מאותה המחלה כמו אמי.
זה היה קשה מדי, וכפתור השחור - חונק הזה, שהיה בגרוני, פקע.
לא יכולתי לסבול את הסבל. משחק מילים. משחק מילים ישן. אבא
במשחק מילים.
אבא בתור קוביית משחק לבנה בידי אלוהים. אבא מת.
אני יתומה.
חיה השכנה רצתה שאהיה אצלה. לא הסכמתי.
בערב התקלחתי, וסידרתי את החדר, ופתחתי את התריס.
יום חמישי.

החתול שלי, מישה, מת ביום חמישי.
הוא היה הידיד היחיד שלי בעולם.
כשקברתי אותו, הרגשתי שאני קוברת את עצמי.
ומי שבא להעיר אותי בבוקר, מצא חדר מבולגן, תריס אפרורי סגור,
ובמיטה ילדה מלוכלכת, עם שיער מלא קשרים.
ילדה מלוכלכת ומתה.