איזה בעסה להיות ילד נכה. לא מספיק אתה יושב כל היום על כיסא
הגלגלים ומתבונן בחבריך רצים, לא מספיק לוקח לך רבע שעה
להשתין, לא מספיק ביטלו את הטיול השנתי כי היו צריכים את
התקציב לבנות לך מעלית ומאז כולם שמים לך מקלות בגלגלים (ולא
כדימוי), לא מספיק כל זה, ואז מגיע יום הזיכרון, כולם עומדים
מכבדים את המעמד ורק אתה יושב שם מבואס מעצמך, מנסה להתרומם או
לפחות לשבת זקוף. זה לא צודק, צריך למצוא פתרון לבעיה הזו, לא
פיר שנכים יקופחו, אולי באמת צריך לתת להם תפקיד, ניתן להם
להפעיל את הצפירה, זה יעסיק אותם ויגרום להם להרגיש חלק
מהשכול. אבל פה בעצם אנחנו מקפחים את קטועי הידיים וזה באמת לא
לעניין, אז אולי נחזור לעניין העמידה, מה עם ישיבה? ככה פתרנו
את הבעיה? לא בדיוק כי אז הנכים נשארים באותו המצב והם עדיין
מקופחים. נראה לי שהפתרון הוא שבמקום שנעמוד בצפירה, נגרד
בראש. אני כבר רואה את זה קורה, אנשים פעם בשנה בעשר בבוקר
עוצרים הכל חושבים על ששת המליונים חוזרים לשתי דקות לשכול
ומגרדים בראש.

למה תמיד יש צפירה ביום זיכרון? זה נורא מלחיץ. אי אפשר לזוז,
אי אפשר לנשום, הכל מחניק, אסור להשתעל, אסור לצחוק. מה זה?!
זה לא אנושי. אני אומר: נעשה צפירה בפורים, כולם עומדים,
הצפירה מתחילה, תוווו... אולה!!! קבלו את פורים.


הטקסט נכתב בשיתוף עם שאול שמי:
http://stage.co.il/Authors/ShaulShme