נכנסת לחיי לפני זמן קצר, קצר מאוד.
מהערב הראשון, היה משהו בעינייך.
משהו שונה, משהו אחר.

התחברנו, הקלקנו, איך שלא תקרא לזה.

בשישי בערב הכרנו, ואחרי מפגש אחד נעלמת.
שבועיים אחרי זה, או שאולי שבוע וחצי, שהצלחתי להפסיק לחשוב
עליך, חזרת.
באותו המקום שהכרנו, באותה הנקודה בדיוק (!) אמרת שאתה מצטער
שנעלמת ושאתה מקווה שאני לא שונאת אותך. אמרת שאתה מניאק
והתנהגת כמו אידיוט.
שאלתי מה יש לך לומך להגנתך בחצי חיוך חצי רצינות ואמרת לי
שהיית עסוק וסתם תירוצים עלובים למדי.
פתאום באת ביציאה של "אני לא בן אדם לקשר".
מה זה "לא בן אדם לקשר"?
למה לא פשוט הבהרת מראש את זה?
מה זה "אין לי בעיה סרט פעם בשבוע"??
מה אני? פופקורן לסרט??
לא ידעתי אם לצחוק, לבכות או לסטור לך שם באמצע המועדון.

פעם ראשונה שנותרתי ללא מילים.
יצאתי החוצה, רציתי פשוט לבכות. או שלא.
הייתי קצת אבודה לומר את האמת.
נשארת קרוב אלי, במקום שאתה יודע ששם אני תמיד רוקדת!
לא יצאת מטווח העיניים שלי ואני משלך, ועוד הייתה לך את החוצפה
לעמוד 30 ס"מ ממני ולהתחיל מולי עם מישהי.
מיותר לומר שזה הרגיז אותי...
אז בא הבחור שדקה לפני שבאת להתנצל ביקש לבלות איתי את הערב
ואת הערבים הבאים שיבואו וילכו. ורקדתי איתו, נישקתי אותו.

יצאנו החוצה והוא נישק אותי שם באיזה סמטה חשוכה, נוגע, מלטף,
מתחנן שאגע בחזרה.
וכל מה שחשבתי שהוא מנשק אותי, כל מה שראיתי מולי,
זה אותך.
זה מעצבן, מטריף ומרגיז מאוד.
אפילו שלום לא אמרתי לך שהלכתי.

איך בזמן כל כך קצר,
נכנסת כל כך עמוק?