לאחד שגדלתי אצלו "אבא"  

אחזת בידי בעוד שנינו פוסעים
ושני צללים משתקפים על האדמה
אך אינם משקפים את האימה...
המביט מהצד לא יוכל להבחין
בדקירות שבלב... החודרות כסכין
וטיפה... ועוד טיפה... מזיל הלב...
מתוך מאגר הכאב...
אך אין מי שאותו יאסוף...
ויאפשר לו להפסיק ליטוף...
אין מי שאותו יחבק...
כך ממשיכים שנינו לפסוע...
הצל שלך... ושלי...
אתה הגדול... כביכול כל יכול...
שמותר לא הכול...
והלב... עוד נוטף... וממלא את הכל...
עד כי לא נותר חלל... בתוך הגדול...
"אבא"... אתה שנטלת את שמחת החיים שלי...
והותרת לי צל... שחור... גדול... ויתום...