האמת הקשה היא שכשצריך לעזוב, צריך לעזוב והנחמה היחידה היא
שהלב הוא היחיד שבאמת יודע להיכן הייתי צריך להגיע ולמזלי
הקשבתי לו.

אילו היית יודע כמה זמן לא יישנתי ומה עבר עליי בימים האחרונים
בטח לא היית מחייך עכשיו. אתה יושב שם, שומע מוזיקה או לא,
מעשן, או לא, שותה! או לא? וזה לגמרי לא משנה את העובדה שעד
עכשיו היו לך חיים קלים למדי בהשוואה לחיים של כמה מהטיפוסים
שלי יצא להכיר לאחרונה. אז תחשוב שנייה לפני שאתה ממשיך לקרוא
הלאה ותאמר לעצמך בתוך תוכך תודה גדולה.
תודה על מה שיש לך.

אז ככה..
היום בצהריים יצאתי לנסיעה ארוכה אילת-בן גוריון, מאלה שיש לך
קצת זמן עם עצמך לחשוב ולהתעמת עם השדים שלך. אותה נסיעה אני
אומר בעוד מועד הסתיימה באסון.

קרייזלר 98', אפורה, מנוע 2.0 ליטר. קרנף מבריק ששועט על הכביש
אחוז אמוק עיניו על מטרה אחת בלבד והמטרה קדימה עד מה שנראה
אין סוף.
עם חלוף הנוף ומעבר הצבעים מצהוב לח לכחול גשום מנוקד בירוק פה
ושם, אתה יושב וחושב על החיים. הרדיו צורח עוד סיסמאות לנהג
בכביש והמספרים בשלטים של "פה נהרגו.." רק הולכים ועולים.

חכה, לאן אתה ממהר? תעצור שנייה, תדליק סיגריה, תשתה קצת קפה
תפנים את הרעלים והכימיקלים, הם עוד עלולים להתברר כחברים
הטובים ביותר שלך.

מגיע לתחנת עצירה. סתם באמצע הדרך לשולי הכביש. המחשבות על
החיים נרגעות והמחשבות על קפה חם שיהלום את הקור הדפוק הזה
מקבלות צורה. אתה יושב מול חלון ראווה שמשקיף אל ים המלח, השעה
כבר שעת צהריים מאוחרת ועוד מעט יתחיל להחשיך. מחמם את הנשמה
הבודדה עם כל לגימה מהספל. דמויות נכנסות ויוצאות, זוגות
עיניים מחפשות מבט ולעולם לא פוגשות.

צריך להתחיל לזוז.. אי אפשר לפספס את ההזדמנות האחרונה לשקיעה
מעל ירושלים. אתה קם וקד קידה סימלית לים המוות השליו נפרד
ממנו בתוך תוכך וחש געגועים עוד לפני שפתחת את דלת הבניין ורצת
למכונית מסתתר מהגשם כאילו מבושה.
יוצא מהחניה וצובר לאט, לאט, כאילו אינך רוצה להיפרד, מהירות
לכיוון ירושלים. בפאתי העיר אתה מתחיל לחפש הנחיות מאנשים או
איזה שלט ארעי שירמזו לך על מסתרי העיר שכבר שכחת את פנייה
ואתה מרגיש כמעט בושה שאתה לא זוכר כלום על העיר הזאת.
השמש כבר שקעה והשמיים מקבלים גוון סגול כהה שאליו נושקים רק
אבכות מכחול כתומות זוהרות של פנסי העיר ומדי פעם בניין גבוה
או שתיים.
סיגריה אחרונה בעיר הקודש כשהגוף כבר צועק לניקוטין ולחץ הדם
גבוה מאי פעם לא תזיק והרי לעשן באוטו כבר אי אפשר.

אז אתה מגיע למה שמכונה בידי המקומיים מרכז העיר ועוצר שם
באיזה מקום עמוס באנשים שמחים. נכנס כשממש לפני הדלת אתה לוקח
את השאיפה הכי עמוקה של אוויר ירושלמי טהור שהריאות מרשות לך
ויושב בשולחן במרכז המקום. סופסוף אתה מדליק את הסיגריה ומתחיל
לעשן כל שאיפה מגרה את המחשבות והכעס עוד יותר מקודמתה ובסוף
עם השאיפה האחרונה, כשהניצוץ האדום מתחיל לשרוף את הבדל, אתה
אומר לעצמך בקול, כאילו לכולם:




"שלום, קוראים לי רפיק סלאווי, נולדתי בישראל, הוגליתי לערב
הסעודית ואני מחבל מתאבד. כל חיי היו באפלה ובסערת חושים  ולא
מן הנמנע שכך גם יהיה מותי".