"גשם בעיתו
כמה עצב בא איתו
הכל עצר, הכל עמד
רק הגשם בא לו בזמן"

הלחן מתנגן בראש שלי, משכיח ממני לשניה את מראה הקבר הפתוח,
הקבר שמולו אני עומדת ובוכה את מילות השיר, בוכה לך.
הרבה אנשים הגיעו היום, כל אחד מהם אוהב אותך בצורה אחרת, אבל
אף אחד לא מסוגל לאהוב כמו שאהבתי, כמו שלנצח אוהב.

הרבה אנשים אבל אני מרגישה בודדה כל כך, נטע זר בן אלפי אנשים,
פיסות פיסות שמרכיבות את סיפור חייך.
לא מוצאת את המקום שלי בתוך הפאזל שנרקם לאיטו בעשרים שנותייך.
כבר לא בטוחה שהייתה שם פיסה בשבילי.

"שבלילות שם קר מאוד
שבחולות קשה לבכות"

אני שרה ואט אט מחלחלים בי המשפטים. לא, מעולם לא הבנתי כמה קר
שם, בשעות המארבים האינסופיות, בהליכה הדוממת אל עבר הלא נודע,
בהקרבה המוחלטת למען אנשים כמוני, שמתכרבלים בשמיכה ושוקעים
בשינה עמוקה, לא מבינים כמה קר שם בחוץ.
אמור לי יפה שלי, האם אי פעם חשבת עליי שם?

המילים מתחילות לאבד משמעות, הכל מסביבי מתערפל, אני כורעת תחת
כמויות הכאב הלא יתואר. דמויות מוכרות חשות אל עבר קדמת הקבר,
מנסות להתיק אותי ממקומי, אבל אני לא מוותרת, נשאר לי עוד בית
שלם לשיר.

"גשם בעיתו
ואומרים שככה טוב"

תמיד חשבתי שיש אמת במשפט הזה, אבל עכשיו, כשאתה איננו, הוא
נראה טיפשי כל כך. שום טיפות לא יוכלו לזלוג עוד בלעדייך, שום
קרן שמש כבר לא תצליח לחמם את פניי, שום גשם לא יהיה מתוק
יותר, לכלום אין טעם עכשיו שהלכת.  

משחזרת אותך בתוכי, כל פרט מושלם מצטרף אל השני ויוצר אותך,
האדם היחידי שחשקתי בו אי פעם. העיינים שהביטו, הידיים שחיבקו,
האוזניים שהקשיבו, הפה, שמעודו לא חווה מגע שפתיי.

"גשם נשק אותו בשמי
גשם לטף את הפנים
הבאת גשם בעיתו
אז הבא, הבא לי אותו"

השיר נגמר והדמעות מציפות אותי. יודעת שלא תשוב עוד.
בית העלמין מתחיל להתרוקן ואני עומדת דומם באותו המקום, מחכה
לגשם שיגיע, שיביא לי אותך איתו.
ואולי כשתגיע אני אספר לך שאהבתי, אולי אז יהיה לי מספיק אומץ.