האדם מחפש משמעות. הפילוסופים מחפשים תשובות, ואני מחפשת תחליף
לדמעות האלה, שלא יוצאות. חברה שלי פעם אמרה לי, שאפשר לקחת
לנו הכל, מלבד את היכולת לרחם על עצמנו. אז זהו. מותר לי, מותר
לי קצת לשקוע בתוגה, אחרי הכל לפני כמה שבועות איבדתי את הלב
שלי ולפני כמה שעות, גם את מקום העבודה שלי. כן, פיטרו אותי,
לראשונה בחיי. ועוד לא מסתם עבודה יש לציין, מעבודת הקודש
הסטודנטיאלית - המלצרות.
אז יושבת עכשיו, ג'וני מיטשל ברקע, כוס מרטיני ביאנקו עם שתי
קוביות קרח  ולימון כבר לקראת סיום, ומחשבות. הרבה מחשבות.
פתאום, דפיקה על הדלת קוטעת את הרצף, מבולבלת העפתי מבט
בפלאפון (היום כבר לא הולכים עם שעון על היד...), השעה מאוחרת
מידי לרוב המין האנושי, אך לגיטימית בשבילי- ובכל זאת, לא שעה
לעוברי אורח המבקשים להעביר זמנם בצריכת קפאין משותפת. "מי
זה?" שאלתי בחשש קל מהתשובה, "אני" ענה קול לא מוכר. "מי זה
אני?" המשכתי, עדיין מתעצלת לקום לעינית ולבדוק בעצמי,
"אלוהים" ענה הקול. "לא מצחיק" הגבתי. "לא צוחק" הוא ענה. "ומה
כבודו עושה פה אם יורשה לי לשאול?" "באתי להזכיר לך", "להזכיר
לי מה?" שקלתי התעצבנות בכובד ראש, "שאומרים שכשאני סוגר דלת,
איפשהו אני פותח חלון", נפלה הכרעה - התעצבנתי. "ושכנראה, שיש
סיבה לזה שאת ורן נפרדתם, ואם תהיי מספיק כנה עם עצמך, תגלי
שבעצם עשו לך טובה היום, כשפיטרו אותך כי שנאת את העבודה הזאת
וממש סבלת שם פשוט לא היה לך אומץ להתפטר, ובעצם בשני המקרים,
רן ועבודה, חוץ מהאגו שקיבל כאפה, לא הפסדת כלום." שתקתי. ממתי
אלוהים משתמש במילים כמו כאפה? "גם הלימודים שלי בקאנטים"
החלטתי לשתף פעולה ולאתגר קצת את אדון "הכל לטובה", "וזה בגלל
שאת לא עושה עם זה כלום, בלימודים גברת, צריך להשקיע קצת יותר
מכוונות טובות" חייכתי לשניה, ידעתי שהוא צודק, "נו, אז מה אתה
מציע לי לעשות?" הייתה שתיקה קצרה, שמעתי גפרור ואז נשיפה "מה,
הדלקת סיגריה? אלוהים לא אמור לעשן סיגריות", "נכון" הוא השיב
בחיוך "לא סיגריות... ולענייננו, את, או יותר נכון, החיים שלך,
אני לא יכול להגיד לך מה לעשות. אני, כמו שאמרתי, באתי רק
להזכיר לך. להזכיר לך שאת הבעלים הבלעדיים של החיים שלך, טוב
נו, ואולי קצת אני - אבל רק באישורך, ושאת יכולה לשבת ולרחם על
עצמך, אני אומר לך שממש כרגע, אחוז גדול מהאוכלוסיה עושה בדיוק
את זה, זה פשוט לא ייאמן איך אתם מכורים להתבכיינות העצמית
הזאת שלכם, בכל מקרה ילדה..." שאיפה, כמה שניות אחרי זה,
נשיפה, "תרפי מעצמך קצת, לא הכל באשמתך ולא הכל בגללך, החיים
שלך רחוקים מלהתפרק, וקבלי הבטחה ממני שבסוף יהיה מצויין, אבל
בשביל להגיע לשם, את צריכה קודם להכיר את עצמך, ובשביל שזה
יקרה, את צריכה לעבור דברים... מבינה?" עכשיו הגיע תורי לשתוק,
הדמעות עדיין סרבו בכל תוקף לצאת אל אוויר העולם והרגשתי שקיים
חשש עז שהלב שלי יפרוץ החוצה בהפגנתיות, מעומס רגש. רציתי
להגיד לו מלא דברים, רציתי לשאול ולבקש, ולהוסיף ולשתף... אבל
בסוף רק יצא בקול חלוש, כמעט לא נשמע: "אפשר רק בקשה קטנה?"
"אני מקשיב", "אפשר פשוט לבכות בבקשה?". כיביתי את המחשב, אח"כ
את האור, זחלתי בשקט למיטה, ולא הפסקתי לבכות - אם כך, חשבתי,
הוא אמיתי, והוא הוא הבטיח לי אישית שבסוף... בסוף יהיה
מצויין.