אני אוהבת את השמיים. הם תמיד פותחים לי צוהר לאופטימיות.
גוונים של כחול, בצירוף צורות בלבן. לא צורות- תמונות, מרחבים,
אופק, אופק לבן. על כחול, ומידי פעם עוד צבעים מתווספים, כל
צבעי הקשת.
ופעם ביום הם לובשים לבוש חגיגי ומספרים הכול בחצי שעה בודדה,
לאחר מכן הסיפור מסתיים, אבל הוא לא נגמר, הוא מתחיל מחדש
בבוקר, בצבעים בהירים, קרן אור חזקה מהמזרח, בשקט, כשאף אחד לא
שם לב, כולם עדיין בסיפור הקודם. הרוב, תמיד יש את הבודדים
שאצלהם הסיפור אף פעם לא נגמר, הוא תמיד ממשיך וממשיך בלא
מנוחה, עוד, ועוד, לא חושבים, פשוט עושים, מרגישים, זורמים,
חיים. לא שוקעים בנוסטלגיה, פשוט מנסים ליצור חדשה. אבל אני לא
כזאת, אני דווקא אוהבת לישון.
והשמיים, הדבר הכי יפה בעולם, עבודת כפיו של אלוהים, הדבר
הראשון, והכי מדהים שיכול להיות, הם לא נגמרים, והם תמיד שם,
והם מראים את הכול, ואי אפשר להגיע אליהם, אבל הם בעצם כאן,
איתנו. מבט אחד אל השמיים, נשימה אחת עמוקה, אוויר צלול, וכל
הצרות, אינם.
הסתכלתי על השמיים, הם היו כחולים, צלולים, ללא עננים, או שמש,
היא עדיין לא זרחה. כחול צלול, הסתכלתי נשמתי ופשוט הרגשתי
מאושרת, הוא חיבק אותי מאחור ונשף לי באוזן, בלא אומר כלום,
וההרגשה הייתה מדהימה, הרגשתי כמו האנשים הבודדים האלה שאצלהם
הסיפור לא נגמר, לא חשבתי, זרמתי, ולא יכל להיות מדהים מזה.