בוקר. את קמה בשקט בשקט, נכנסת לשירותים בשעה 5:00 כרגיל.
מקלחת בשעות המוקדמות של הבוקר תמיד עזרה לך להתמודד עם היום
שבא. את יורדת לסלון, מרתיחה מים ומכינה לך קפה. שלוש סוכרזית.
זה הכי טוב כשאת מכינה לעצמך קפה כי את לא צריכה להתבייש בכמות
הזאת. את פותחת את דלת הכניסה ומרימה את עיתון הבוקר. כותרת
אדום על גבי שחור. את יודעת שמדובר כנראה בעוד פיגוע, עוד מקרה
התאבדות, עוד מקרה של אלימות במשפחה ותוהה מתי יבוא ושמך יופיע
בעיתון. אחרי תשבץ קצר השעה כבר 7:00 ואת עולה לחדר הכביסה
ומארגנת את כל הבגדים שם לפי הצבעים. את מרבה לדייק כי את
יודעת שזה לא ממש נחמד כשהמכנס האפור של בעלך נהפך לורוד. אחרי
הפעלת המכונה את מעירה את שני הגוזלים שנותרו לך. השניים
האחרים כבר מזמן עזבו את הבית ואת מנסה שלא לחשוב על זה יותר
מדי. החופש הוא דבר נפלא. את חוזרת למטה, למטבח. מכינה כריכים
עם חביתה וגבינה צהובה. לפעמים כשאין לך כוח את מוותרת על
החביתה. הם סולחים לך על זה. הם רגילים לזה. וגם את. אחרי
ששלחת את הקטנים לבית הספר את חוזרת לסלון ושמה על תוכנית בוקר
רנדומלית בטלויזיה. בעלך התעורר שלא כהרגלו והוא יורד למטה,
למטבח, כדי שתכיני לו גם משהו טעים לאכול. הריח של החביתה עשה
לו חשק. הוא נתן לך הוראות מדויקות לארוחת הבוקר שלו והלך לחדר
העבודה. הבת הגדולה התקשרה. כל בוקר היא מתקשרת לשאול לשלומך.
קצת קשה לך בלי יד שניה בבית. אבל את מסתדרת. את חזקה. נשמעת
צעקה מחדר העבודה. הוא בטח גילה את המכתב. הוא קורא לך לבוא
ואת מהססת, אך ניגשת בכל זאת. הפעם את תהיי יותר חזקה ותעמדי
על שלך. הוא אומר לך שזה שטויות ושאת לא תחזיקי מעמד בלעדיו,
הוא טוען שהוא מפרנס את המשפחה הזאת ואת יודעת שזה לא נכון. את
יודעת שאת מקור הפרנסה היחידי. הוא ממזמן מובטל אבל הוא אוהב
להגיד שהוא עובד בכיר כלשהו. את אומרת לו שזהו זה. זאת ההחלטה
שלך ואת הולכת איתה. הגוזלים יבואו אתך כך שאין לו מה לדאוג.
הוא יוכל לראות אותם מתי שרק ירצה. את לא מאמינה שסוף סוף זה
קרה. סוף סוף באמת אמרת לו בפנים את מה שאת רוצה. הוא הלך
לכיוון המטבח, כנראה לקחת את הארוחה שלו. לא ידעת שהוא החביא
בארון היינות את האקדח שלו. טוב, נו. לפחות קיבלת כותרת
בעיתון.