תלות ילדותית.
"לא ארפה ממך!"
היא מצחקקת.
"אני לא אביך, איני חפץ להגן עלייך, לבטח לא יכול להיות
בסביבתך כל היום."
"אבל אתה כל כך יפה! אני רוצה לראות את הפנים האלה כל היום."
"את מתחמקת..."
הנה היא שוב מושכת בשרוול.
"אנחנו הולכים לחכות לשקיעה. מיד תבין עד כמה זה יהיה שווה את
זה." מתיישבת לה הנינה בכבודה ובעצמה על האדמה, גוררת אחריה את
האדון שהחלה משתעשעת בו בשעת בין-ערביים מאוחרת. רגליה
מתנדנדות מעל לתהום כשהשמיים מחשיכים אט-אט והשמש אדומה.
"אני לא הולכת מכאן לשום מקום! גם אתה לא, לפחות כל עוד אני
מחזיקה בך." היא מצחקקת.
"אני צריך ללכת."
שקט וגלישה חדה מטה, אל נפילה אינסופית. בין איזושהי מציאות
לכל מה שרק נראה כך בהיותו געגוע וירטואלי אחד שלעולם יחסר
בבועה פיזית.
אינסוף תהפוכות, שתי גופות, ורוח שורקת בין שיני הסלעים
שמסביב.
השתקפויות שתיהן עוד שם, במקומן, מסתכלות למטה.
"אני צריך להיפרד ממך, אם תסלחי לי, שוב."
פניה קפואות מדי. ברק אדום חולף בעיניה, ורעמי נפשה מוקיעים
אותה למטה. "שוב, רק עוד פעם אחת. אחר כך הכל יהיה בסדר..."
"אם אגיד שאני מחכה לרגע שאגרור אותך למטה?"
"ידעתי שתביני."
מבטה ממוקד מטה. רגליה עוד מרחפות בין שמיים ואדמה, רחוקה,
רחוקה, ואז הוא נעלם כליל בהתנדפות מהירה של אדים.
בהד מרחפות המילים "קצף קל מעניק לי רגעים אחרים". היא לא
מחזיקה בו עוד, ואינו מאפשר לה עוד אחיזה.
הנה היא נופלת פעם אחת אחרונה, אולי רודפת אחר שד מהיר אל
התהום בדרך לעוד נפילה מהירה. בפעם האחת, של מאה הפעם מאה.