את הסיפור הזה אי אפשר להתחיל לספר מההתחלה, אין לו נקודת
התחלה מסוימת, ואפילו לא נקודת סיום אחת. זה הכל חלק מאותו
מעגל, מאותו סיפור הרבה יותר רחב שעדיין נמשך.
בכל זאת, צריך להתחיל מאיפשהו, מאיזושהי נקודה מסוימת בזמן.

לה קראו עינת, היא הייתה תלמידת י"ב טיפוסית, חברותית, חכמה,
ויפה.אבל הייתה לה בעיה אחת, היא הייתה שחקנית נהדרת, ותמיד
ידעה לגרום לכולם לחשוב מה שהיא רצתה שיחשבו, היא ידעה תמיד
להסתיר את הרגשות שלה ולתת לכולם להבין שהכל בסדר איתה, גם
כשזה לא היה ככה. הבעיה הייתה אבל שהיא לא הייתה אמיתית היא
הייתה שחקנית וכולם ראו רק את השחקנית שבה, רק את מה שהיא רצתה
שהם יראו לא אותה עצמה, האמיתית. כ ו ל ם חוץ ממנו.

לו קראו איתי, הוא היה מהגאונים האלה שהצטיינו במתמטיקה  והוא
היה גם השכן שלה לספסל הלימודים מידי פעם כשהתחשק לה (היא
הייתה מאלה שכל שיעור החליפו מקום). בהתחלה הם לא ממש היו
קרובים, רק מידי פעם שלום סתמי כשחלפו אחד על פני השני. ככה זה
היה עד שיום אחד במהלך כיתה י"א, יום לפני מבחן גדול במתמטיקה,
עינת התקשרה אליו ואמרה שהיא לא יודעת כלום, ושהיא עומדת
להיכשל במבחן הזה.במשך כמעט שעתיים הם ישבו ודיברו בטלפון,
איתי הסביר לה איך לפתור תרגילים והראה לה שהיא כן יודעת את
החומר, ולאט לאט עינת נרגעה. למחרת אחרי המבחן עינת ניגשת
אליו, וקופצת עליו בחיבוקים, מאושרת עד הגג ואומרת לו שהלך לה
נהדר, ושהיא חייבת לו תודה.
מאז הם התחילו לדבר בטלפון וללמוד יחד למבחנים, והם הלכו
והתקרבו. איתי למד להכיר אותה, את התחביבים שלה, את הרצונות
שלה ולאט לאט ידע עליה הכל. הוא ידע מה היא מרגישה לפי הלבוש
שלה, לפי החיוך שלה, לפי קצב ההליכה שלה וטון הדיבור שלה. הוא
למד לראות דרך כל ההצגות שלה ולראות את עינת האמיתית, את אותה
עינת שניסתה להסתתר מכולם, ממנו היא כבר לא הצליחה להסתתר.

ככה הזמן חלף לו והם הלכו והתקרבו לקראת סיום כיתה י"ב ועמדו
לפני המבחן המסכם במתמטיקה, המבחן האחרון לפני הבגרות שהיה
אמור להתחיל בשעה 9 בבוקר. איתי שהגיע מוקדם החליט לחפש את
עינת ולאחל לה בהצלחה. קצת לפני תשע הבין שעינת כבר לא תבוא
לבחינה הזאת אז הוא מיד ידע שמשהו לא בסדר, אחרת לא היה שום
סיכוי שעינת הייתה מפספסת את הבחינה הזאת. הוא החליט להתקשר
אליה ולשאול אותה מה קרה, לבדוק למה היא לא באה. הוא התקשר
לבית, ושם לא הייתה תשובה, איתי כבר התחיל לדאוג , חשב שקרה לה
משהו, הוא ניסה את הפלאפון שלה אבל גם שם לא הייתה תשובה. הוא
כבר התחיל להיכנס ללחץ אבל הוא החליט לנסות שוב את הפלאפון
שלה, הפעם עינת כן ענתה לטלפון אבל הקול שלה היה שבור ורועד,
הוא בקושי הצליח לשמוע אותה. עינת אמרה לו שהיא לא יכולה לדבר
עכשיו אז שיתקשר יותר מאוחר.

במשך כל המבחן איתי כמעט שלא הצליח להתרכז הוא ידע שקרה משהו
לעינת, והוא דאג לה. אם היא מנסה להסתיר ממנו דברים, אז כנראה
המצב באמת לא טוב.
בערב, אחרי המבחן ואחרי יום שלם של מחשבות, דאגות והרהורים,
איתי שוב התקשר לעינת שהפעם ענתה הרבה יותר רגועה ושלווה, היא
התחילה לשאול אותו שאלות על המבחן ואיך היה. איתי השתיק אותה
ואמר לה שתזכור עם מי היא מדברת, שממנו היא לא יכולה להסתיר
כלום ושתספר לו כבר מה קרה.
עינת התחילה לבכות ואמרה לו שהיום בצהרים היא הייתה בצפון ולא
יכלה לדבר. היא ביקשה ממנו שיבוא אליה, היא לא רצתה לדבר דרך
הטלפון.
איתי נסע אליה והיא כבר חיכתה לו בחוץ, היא נכנסה לאוטו שלו
וביקשה ממנו שיתחיל לנסוע.
איתי נסע והתרחק משם. הוא נסע לחורשה שהייתה בקצה הישוב שלהם
ושם הם יצאו מהאוטו  והתיישבו על שולחן פיקניק, ופשוט ישבו.
איתי נשכב על השולחן ובהה בכוכבים, הוא ידע שכשעינת תהיה מוכנה
היא תספר לו מה קרה.

ככה הם היו במשך כמה דקות איתי שוכב על השולחן, ועינת יושבת
לידו. פתאום עינת התחילה לבכות. איתי התרומם והתקרב אליה, חיבק
אותה ופשוט חיכה עד שהיא תהיה מוכנה לדבר. עינת התחילה לספר לו
שהיום בצהרים היא באמת היתה בצפון, הייתה שם הלוויה לבת דודה
שלה בת 19. היא סיפרה לו שהבת דודה שלה יערה יצאה בלילה עם
חברים לבלות וכשהם חזרו קצת לפני הכניסה לישוב קרתה התאונה,
נכנסה בהם נהגת בת חמישים שנרדמה על ההגה. עינת המשיכה לספר לו
על יערה, איך הייתה ההלויה, ואיך היו החיים של יערה, כמה שהיא
תמיד הייתה מאושרת, וכמה שהן היו קרובות. עינת ידעה שאיתי תמיד
יהיה שם כדי לשמור עליה, להחזיק אותה ולהרים אותה כשצריך. ככה
הם המשיכו לשבת ולדבר עד הבוקר. כשהם חזרו, איתי הבטיח לה שוב
שהוא תמיד יהיה שם בשבילה.

בלילה למחרת עינת הסתגרה בחדר שלה, שכבה על המיטה ושמעה
מוזיקה, היא אפילו לא שמה לב כשהדלת שלה נפתחה ואיתי נכנס.
איתי התקרב וכיבה את המערכת שלה, ורק אז עינת הסתובבה וראתה את
איתי. איתי אפילו לא אמר לה כלום, הוא הלך לארון שלה והוציא לה
בגדים שהוא אהב ואמר לה "תתלבשי" ויצא מהחדר. עינת ההמומה לא
ידעה מה לעשות עם עצמה, היא התלבשה ויצאה אליו למסדרון. איתי
ראה אותה, ובפעם הראשונה באמת ראה אותה, ראה כמה שהיא מדהימה
בלי איפור הכי פשוטה. הם הלכו לאוטו של איתי, כשעינת שאלה לאן
הם נוסעים  איתי רק ענה לה: "תסמכי עליי".
שניהם שתקו כל הדרך עד שהם הגיעו, הם נסעו למועדון חדש שנפתח
השבוע וכשהם יצאו איתי אמר לה שעכשיו היא תהנה, היא תתן לכל
הצרות שלה פשוט להיעלם למשך הלילה, ועכשיו לרגע אחד היא תהיה
מאושרת.

במועדון איתי שכנע את עינת להשתכר ולצאת לרקוד. שם על הרחבה
עינת פגשה את יובל. יובל היה תלמיד בתיכון אחר באזור, באותה
שכבה של עינת ואיתי. עינת התחילה לרקוד איתו. אחרי כמה ריקודים
עינת באה לאיתי ויושבת איתו, היא מכירה לו את יובל ומספרת לו
שיובל והיא ממש התחברו, והם ממש נהנים ביחד ואחר כך היא חוזרת
לרקוד עם יובל.
בסוף הלילה איתי בא לעינת ואומר לה שהם צריכים לחזור כי הוא
כבר מתחיל להיות עייף, עינת ביקשה ממנו להישאר עוד קצת, אבל
הוא אמר לה שאחר כך הוא לא יוכל לנהוג. עינת נפרדה מיובל רק
בקושי, אחרי שנתנה לו את הטלפון שלה ואמרה לו שיתקשר אליה.
אחרי יומיים איתי מתקשר לעינת, ועונה לו אחותה הגדולה. היא
אמרה לו שעינת לא בבית, היא עם חבר שלה, יובל, הם יצאו לבלות.

אחרי חודשיים מגיע תאריך הגיוס של איתי, וכמו כל נער טיפוסי
הוא עשה מסיבה גדולה לפני הגיוס, אבל הוא לא עשה את המסיבה
הזאת לבד, איתי ויובל שניהם היו מיועדים להתגייס לאותו מקום
באותו יום, כשעינת גילתה את זה היא באה לאיתי ושאלה אותו מה
דעתו לעשות מסיבה משותפת, אז איתי, שלא היה מסוגל לסרב לעינת,
כמובן שהסכים. הם החליטו לערוך את המסיבה בבית של עינת ושכולם
יבואו לשם.

באמצע המסיבה איתי לקח את עינת הצידה והם התחילו לדבר. עינת
סיפרה לו כמה  שיובל חמוד וכמה שהם נהנים ביחד, איתי הקשיב
ושתק. אחרי כמה רגעים של שתיקה הוא החליט לספר לה כמה שהוא
מתגעגע לשיחות שלהם, וכמה שהוא יתגעגע אליה בצבא.
עינת בתגובה אמרה לו שיהיה בסדר, ושהיא תמיד תשמור עליו.

איתי ויובל התגייסו לחיל הים והתחילו את הטירונות שלהם שאמורה
להימשך ארבעה חודשים. במהלך הטירונות איתי לא מצליח להתנער
מהתחושה של הבדידות, וכל הזמן מסתובב לבד בזמן שיובל כל הזמן
היה מוקף באנשים, וכל הזמן היה מאושר.
באחד הלילות יובל בא לאיתי ושואל אותו אם הכל בסדר איתו? אז
איתי מתפרץ עליו וצועק שלא יתערב, ואיך שמאז שהוא הגיע החיים
שלו רק התדרדרו, ושהוא לקח לו את החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם.
צעק ונעלם.

בסוף השבוע הם נשארו בבסיס, עינת באה לבקר אותם ויובל חיכה לה
בשער. במהלך כל הביקור איתי ניסה להתחמק מהם, עינת שאלה את
יובל אם הוא יודע מה קרה לאיתי אז יובל סיפר לה את הסיפור
שהיה. עינת הייתה המומה, היא לא ידעה שאיתי מסוגל להתפרץ ככה
על מישהו, היא אמרה ליובל שהיא צריכה ללכת לדבר עם איתי, היא
הבטיחה לו שהיא תחזור עוד מעט ושהיא לא תתרחק יותר מידי.

איתי היה מן טיפוס כזה של חוץ, מאלה שאהבו לטייל ולישון בחוץ,
בכל הזדמנות שהייתה לו הוא פשוט היה מוצא לעצמו עץ, נשכב
מתחתיו ופשוט נהנה מהשקט. אבל בבסיס לא היו מקומות כאלה אז
איתי פשוט הלך וישב באיזה פינה מרוחקת כשפתאום הוא שומע מעליו
קול:
"אמרתי לך שלא תדאג, שאני תמיד אשמור עליך."
"במצב שלי כבר אף אחד לא יכול לשמור עליי."
"אכפת לך אם אני אתיישב?"
"זאת מדינה חופשית הרי, את יכולה לעשות מה שבא לך"
עינת התיישבה ליד איתי והסתכלה עליו, היא קלטה כמה שהוא השתנה,
איך שהוא הרזה והשתזף. אחרי כמה זמן עינת המשיכה:
"יובל סיפר לי מה שהיה ביניכם. רוצה לדבר על זה?"
"מה זה משנה, הרי גם ככה כבר שכחת ממני לגמרי."
עינת התעצבנה עליו ושאלה: "איתי, מה עובר עליך? השתגעת לגמרי.
מה גורם לך לחשוב כזה דבר?"
"עזבי, את הרי גם ככה לא תביני."
"איתי בחייך... דבר איתי, הרי אתה יודע שאין בינינו סודות."
"ווואו, את לא יודעת כמה שזה היה קיטצ'י מה שאמרת עכשיו. שנינו
הרי יודעים שזה בולשיט, שהקטע הזה כבר מזמן חלף נגמר לו. הרי
דברים משתנים, אנשים משתנים."
"איתי, מה קרה לך, אני רוצה לדעת מה עובר לך בראש האטום הזה
שלך."
"עינת, תפסיקי עם ההצגות, תשמרי אותם למישהו שלא מכיר את
המשחקים שלך."
עינת עם דמעות בעיניים מתקרבת לאיתי ולוחשת לו באוזן
"איתי, אתה רק שתדע שאתה כן חשוב לי, אבל מסתבר שלך כבר לא
אכפת מכלום חוץ מעצמך. אם תחליט שאתה כן רוצה לדבר, אתה יודע
איפה למצוא אותי."  ברגע שהיא סיימה לומר את זה היא רצה משם
וברחה ליובל שיחבק אותה, ויחזיק אותה, כמו שאיתי עשה פעם.

ביום למחרת עינת וחברות שלה החליטו ללכת לסרט כדי להשלים
חוויות ולשמוע סיפורים.
כשעינת חזרה הביתה כבר היה מאוחר בלילה, היא פתחה את הדלת
וגילתה שכל הבית עדיין ער. כשהיא נכנסה, אמא שלה רצה אליה
וסיפרה לה שבחדשות הייתה כתבה על חייל מהיחידה של איתי ושל
יובל שהתאבד, עינת מיד התקשרה לפלאפון של יובל, אבל לא הייתה
תשובה. עינת נלחצה והתחילה לבכות, היא חייגה לאיתי וענה לה קול
של מישהו מוכר, אבל זה לא היה איתי. לרגע עינת לא זיהתה, אבל
אז היא התאפסה, וצעקה לתוך הטלפון: "יובללללל מה קרה? למה אתה
עונה לטלפון של איתי? איפה איתי? מה קרה אצלכם?"
יובל ענה לה שאיתי השאיר את הפלפון שלו באוהל, ויצא, אחרי כמה
זמן פתאום הם שמעו יריה. כולם רצו החוצה אבל אף אחד לא הבין מה
קרה, לא נתנו להם להתקרב, רק אחר כך אספו את כולם וסיפרו להם
שאיתי התאבד.

עינת צנחה על הרצפה, והטלפון עף לה מהיד, אמא שלה רצה אליה
ועזרה לה לקום, היא שאלה את עינת מה קרה אבל עינת לא הצליחה
לענות, היא רק ישבה ובהתה, ומהטלפון אמא של עינת שמעה
"עינת.... עינת איפה את? הכל בסדר?" היא לקחה את הטלפון ושאלה
מי זה, אז יובל סיפר לה את הסיפור. היא סגרה את הטלפון,
והתיישבה ליד עינת וחיבקה אותה. לאף אחת מהן לא היה מה לומר
באותו רגע, הם פשוט ישבו בשתיקה שאמרה את הכל.

אחרי יומיים התקיימה ההלוויה, היו שם כל החיילים שהיו עם איתי,
וכל המשפחה של איתי ועינת שעמדה בצד ולא העיזה להתקרב. אחרי
ההלוויה יובל בא לעינת, ואמר לה לבוא, שעכשיו כולם כבר הלכו,
עכשיו תורה לומר שלום. עינת עלתה לקבר של איתי ויובל נשאר
מהצד.

עינת התקרבה אל האדמה שכיסתה את הגופה של מה שהיה עד לפני
יומיים איתי והתחילה לבכות, היא הניחה מכתב על הקבר והחליטה
לחזור חזרה.

כשבא האיש של המצבות לבנות את המצבה לקבר של איתי. הוא מצא את
המכתב של עינת ולא ידע למי זה שייך, הוא לקחת את המכתב לאמא של
איתי. אמא של איתי לקחה וקראה את המכתב.

"למה? איך יכולת לעשות כזה דבר.
אתה הבטחת לי שתמיד תישאר לשמור עליי.
אתה אמרת שלא תיתן שיפגעו בי עוד
אז איך יכולת? איך יכלת פשוט לקחת את החיים שלך ולזרוק אותם?
אתה אפילו לא היית מודע למה שאתה גורם לי.
עם מי אני אוכל עכשיו לדבר? אתה היית היחיד שהצליח לקרוא אותי,
היית היחיד שהבין מה שרציתי גם בלי שאמרתי,
ולמרות שלא ידעת גם היית היחיד שבאמת אהבתי.
היחיד שדמיינתי איך אני חיה את החיים שלי איתו, איך אנחנו רק
שנינו ביחד בלי כל העולם הזה מסביב.
אתה לא ידעת את זה, למה לא שאלת???
איתי, איפה אתה עכשיו, השארת אותי כאן לבד, לקחת לי את הדבר
היחיד שהיה בטוח ומובן בחיים שלי
השארת אותי בלי כלום.
השארת אותי לבד אל מול העולם הזה שלנו"

שבוע אחר כך עינת קיבלה מכתב בדואר עם חותמת של הצבא, כשהיא
פתחה אותו היא זיהתה מיד את הכתב של איתי

"עינת שלי.
אם רק היית באמת שלי.
אבל את נטשת אותי, את הלכת אליו.
בצבא אני רק הסתבכתי, לא מצאתי את עצמי שם, הלכתי לאיבוד בין
כל הירוק הזה.
והדבר היחיד שהיה לי בחיים, עכשיו הוא כבר לא שלי.
איך זה שאת, את שכל כך הכרת אותי לא ידעת מה אני חושב?
לא ידעת מה אני מרגיש? איך אני מרגיש כלפיך?

שלך מאז ולעולם"