תמיד אנחנו מחכים למשהו
את אומרת
שזו ההרגשה
שלא נותנת לנו לזוז
משהו קורה איפה שהוא
ואנחנו לא מצליחים לאסוף כוחות ללכת לראות
את אומרת אולי ניסע לאבו כביר
ואני מרגיש לכוד
חיים בורגניים
כלב, טיול בקיץ
מסעדות יוקרה, עם הזמנה לשניים
אני נזכר בסיפורים של ההורים
הם לא הצליחו לשנות בנו דבר
תמיד אנו מחכים למשהו
בסוף הכול מונח על השולחן כמו מפה עם חצים
כותב מילים במסך ריק
מנסה לחבר ביניהן קו אחד
ואת הולכת כול ערב לשתות עם חברות
בחזרה, את נוסעת בדרך הארוכה
רואה את הים
אני לא מצליח להבין מה אומרות המילים
אולי גם אנחנו נשיר כמה סיפורים
חיים בורגניים, אבו כביר
טיול בדמיון למקום זר, שלא היינו בו מעולם
את מניחה את הספר לצידי
מספרת שאת עצובה
אני לא מצליח לומר שום דבר
רוצה לומר לך שיותר טוב מזה
אני לא יכול
אבל מעדיף לשתוק
מביט בך
ואת לא יודעת
כמה אני רוצה לעמוד עכשיו במקום בטוח
בלי לחשוב
שמחר שום דבר כבר לא יקרה
תמיד מחכים למשהו
לעזאזל, זה אמיתי
את אומרת ואז שותקת
מנסים לבנות רגשות
ולא מצליחים להבין
איך כול גל לוקח הכול
סיפורים של ההורים
לא הביאו אותנו לשום מקום
אבו כביר את אומרת
לוקחת את המפתחות ונוסעת
חיים בורגניים
עם מסגרת כחולה בתמונות
ציורים מאומנות מודרנית
ספרים על מהגרים בניו יורק
פעם, שהרגשנו לבד
היינו עוצרים בפאבים עלובים
ביקשנו שידברו איתנו
ניסינו להצחיק
לא הבנו שום דבר
תמיד מחכים למשהו
בסוף זה מת
לפעמיים פותחים את המחשב
מחפשים משהו טוב
אולי נופיע שם בתור עצמנו
אולי, מישהו כבר המציא את זה
אני כותב מילים
מנסה לחבר בקו ישר
את באה שוב מולי ואומרת
אם אתה לא מאושר, זה נגמר
אני מביט בך ולא מצליח לומר דבר
רציתי לומר לך
יותר טוב מזה אני לא יכול
אבל שוב פעם אני מחכה למשהו
הוא כבר לא יבוא
את משאירה את הספר שלך ליד השידה
את מה שכתבת לפני שנים, אף אחד לא זוכר
מקריאה לי בשקט
שואלת אם אני זוכר
ומלמלת לעצמך
גם אני לא זכרתי שככה היינו נראים פעם
בואי ניסע לאבו כביר אני לוחש לך
ואת מחבקת אותי חזק
בדרך הארוכה, דרך הים.