היא התקרבה אליי,
אמרה לי שאני נראית לה אחלה של בת אדם,
כמובן.. היא הייתה בתחתית.
אישרתי לחיוב את בקשתה להיכנס לחיי.
"התקופה הקרובה תהיה בלתי נשכחת בשבילי" היא אמרה,
אני זרמתי, מה יהיה יהיה - חשבתי.
כך עברה לה מחצית השנה שנותרה, בזמן הזה הספקתי להתאהב באותה
ילדה- נעשינו מעין "החברות הכי טובות",
מאותן אלו שלא מסוגלות להיות אחת בלי השניה, בנפרד.
מאותן אלו שלא יכולות לא לדעת מה עובר אחת על השנייה,
מאותן אלו שלא יכולות לראות את הנפש התאומה שלהן במצב אבוד.

הגיע הזמן לעזוב את הבית ספר הישן,
הגיע הזמן, טיפה- להתבגר, להיכנס למסגרת של ה-גדולים.

הגענו ביחד ביום הראשון, ההתרגשות היתה עצומה!
נכנסנו לכיתה החדשה, את ההפסקות העברנו בתצפיות, ביקורות
ובעיקר תקוות.
התקוות באו יותר מהצד שלה, התקוות שרצו שמישהו יבוא ויכיר
בקיומה,
שמישהו יבוא ויסחוף אותה למקומות שעדיין לא הייתה בהם,
מישהו שיגרום לה להרגיש שהיא מלכת העולם, לא כמו שהיתה כשהיינו
ביסודי, חסרת ביטחון, ביישנית ועלובה.
בהפסקה אחת במשך יום בהיר למדי,
ניגש אליה מישהו,
מהר מאוד אותו המישהו הפך להיות הם,
אותם ההם הפכו להיות החיים שלה,
התעסוקה שלה, השעשוע שלה,
ואני..? איפה אני ? אני בתחתית,
היא השיגה את שלה!

חבל שהיא לא יודעת,
חבל שהיא לא יודעת שעכשיו היא יותר בתחתית מתמיד,
היא הפכה לבת אדם נוראית,
בלי חשיבות, בלי כבוד עצמי, בלי רגש.

אותו יצור מסכן ועלוב שהיתה גם פעם.


27.3.04