איני צריכה עוד דמעות.
להתבונן מבעד טיפות,
על קירות אפורים.

על דם שזורם אל בריכות צלולות,
עלטה מסביב, ערפל בעורקים,

בחום שוטף דמעות תועות,
גומע בי מהרצון לבכות.
הוא מלטף עיניי קלות,
כמו לא הייתי מעולם.

אנצור בי שארית ניצוץ,
אל ארץ שאינה לי.
לו שקט מבתר סדקים,
לא אשאל עוד שאלות.

עם הרף קל מחשבות חיות
חולפות הן מעליי,
צרורות חיים, צרורות.

אני רוצה לדעת שלא אדע,
שלא אדע.

ולא עוד אבקש סליחה,
ולא אומר תודה.

לא אמרר מבעד לבאר צרה,
ללא תחתית, בלית ברירה.

אל אלף חלונות,
בכל אחד מהם חיים.
אל אלף האורות,
דמויות, קווים, מעגלים.

בובות כף יד,
ועל חוטים,
בריות משעווה, מפלסטלין.


אילו ידעת,
היית תר עד קץ הימים
אחר שביל חזרה.

מריח קלות מנפטלין.

ריחות זרים,
חולפים על פני איברים מפוסקים.
חודרים לאט, בנחישות,
אל זיכרונותייך המודחקים.

מתבוננים בראי נפשך,
ואת שותקת, מבוישת,
שהרי הנה כל סודותייך נחשפים.

תקופות קצרות של תמונות
בשחור ולבן.
רגעים שנשכחו אי אז, והרחק מכאן.

ילדים רצים בחצר שלהם היא זרה,
והילדה האחרת מסתכלת דרכם
דרוכה בפני בלתי הנמנע.

תקדישי לי שיר ואוהב אותך לנצח
כמו שאהבתי את נביאי המתים.

לנצח בטחתי,
משך ימים שתקתי,
עד כי שכחתי.
לא עוד.

אאמין בך,
ואכתוב לך שירים.
ותהי לי אם, תהי לי חיים,
ותעלי על פניי חיוך ניצחי
בין קמטי הבעה לבנים.