היו לו עיניים עצובות, קטנות וריקניות וצבען היה כחול עמוק.
בשני צידי עיניו קמטים קטנים גרמו לו להראות כמחייך גם כשפניו
הרצינו, אבל הוא לא חייך לעולם. שפתיו הדקות נראו כאילו נחצבו
באבן ולא היו מסוגלות להתעקל לרעה או לטובה. לעולם הוא היה
רציני. מחושב, יש לומר. עצמות לחייו הגבוהות נטשטשו מפאת השומן
המדלדל שצבר בשנות חייו המאוחרות. כשעצם את עיניו הוא עוד זכר
את המראות הקשים. בלילות פעמים רבות הוא התעורר בבהלה נזכר
במקרה זה או אחר, פניו מתעוות בתסכול.

לכל קמט היה סיפור כואב משלו. אף קמט לא ידע לספר סיפור שמח.
דוד, כשלעצמו, לא ידע אף הוא. הוא חי בודד במשך כל חייו בגלל
סלידה עזה מבני אנוש, שבהם איבד את האמון. הוא לא מצא לו אשה
שתבין אותו. הוא גם לא חיפש. טוב היה לו להיות בודד. לבד
בעולם, כי כך נגזר, הוא האמין.

אמנם הוא לא היה דתי בצורה כלשהי. הו, לא, הוא איבד את האמונה
באל, כשם שאיבד את האמונה באדם, אבל כך נגזר, הוא האמין. כך
גזר השטן, אם תרצו.

דוד איבד את כל היקר לו, את משפחתו, עוד כשהיה תינוק. כולם
נספו במלחמה. משם הדרך לבדידות וניתוק מאנשים הייתה קצרה. היו
כאלו שניסו לעזור, אבל דוד דחה אותם. הוא לא סבל רחמים.

בשנת 2004, ה-20/3, מת האדם שלא חייך לעולם. יהי זכרו ברוך.