דפיקה בדלת. אולי זו השכנה המציקה? שוב רוצה שנשתגל? לא, לא
יכול להיות, היא כרגע בטיול בכנרת. אולי זה יוסי שאמור להגיע?
אבל הרגע התקשר ואמר שתקוע בפקק. אני קם, פותח את הדלת ובכניסה
עומדים הם, מבוהלים קצת, מופתעים, כמוני, מעצם הפגישה
הנורמאלית ביננו, אך הלא נורמאלית בשל הניתוק רב השנים. הזמן
עומד מלכת. אני מביט בהם, והם מסתכלים ואומרים במבוכה כי רק
רוצים לדבר. שלושתנו התבגרנו, התקדמנו, השתחררנו, התקפלנו
מדעותינו המוצקות, אך עדיין הדבר הראשון המורגש הוא הצביעות.
הרי הגיעו רק למען אינטרס אישי שלהם, קשה להם עם מה שעשו, או
לא עשו, ולכן מנסים להשתחרר מהמועקה שמלווה אותם כבר מספר
שנים.
לדבר הם רוצים, שאסביר להם למה ומדוע? הרי חייתי אצלם 22 שנה.
זמן אף לא היווה בעיה. חוסר ההקשבה, או הקשבה שלאחריה באה
התעלמות מוחלטת מן הנאמר, זה מה שתמיד היווה את הבעיה. עכשיו,
מה עכשיו? שיחה מתוחה וקצרה בדלת תעזור? תגשר על הפערים? על
שנים של הרגשה של אוויר? הרי דיברנו, הסכמנו, החלטנו ולאחר
כיום הייתם דורסים בצורה הגסה ביותר את הדברים שאתם אמרתם. איך
אפשר להסכים עם אדם, אם הוא עצמו יודע שלא יכבד את מה שהרגע
חתם ואמר.
הם אומרים לי שהם מעוניינים לדבר, ואני? חשבתם פעם מה אני
מעוניין?
ביקשתי יפה שילכו, אמרתי שיש אירועים שלצערי הצלקת שנשארת לא
נותנת פתח להזדמנות נוספת. לא רציתי שיפגעו, אבל לא היתה לי
ברירה, כי גם לאחר מספר שנים אין הם מבינים שאין ברצוני ולו
להגיד להם שלום ברחוב, אז אמרתי להם בצורה הכי שקטה, על מנת
שישמעו אותי הכי טוב: "תעופו לי מהבית."
על פניהם היתה הבעה של פגיעה. ראיתי איך העצב והכאב מתפזר להם
בגוף ומשתק אותם, כמוני. הוא סגר את הדלת, היא אמרה עוד מילה
ואני נשארתי כאוב, מבולבל והחלטי שאת הוריי אינני עוד רוצה
לראות.