נכנסתי למנהרה חשוכה המחברת בין תחנת הרכבת אל העולם שבחוץ, אל
הרעש של המכוניות והאוטובוסים, מנהרה שמעבירה אותי מרכבות
חדישות לפיח והעשן של הרחובות וכלי הרכב.
צעדתי בבטחה במנהרה החשוכה כשרק האור מהתקרה מאיר לי חלושות את
דרכי. ממה שהצלחתי לראות על התקרות היו מצוירים גרפיטי, כתובות
נאצה לבבות אהבה, שהבטיחו לכולם שהם יישארו לעד מאוהבים
והכתובות הרגילות: "נ נח נחמ נחמן מאומן". באוויר נישא ריח
חריף של אלכוהול ושתן, מין ריח שגורם להגביר את צעדיך על מנת
לצאת כמה שיותר מהר מהאזור המסוכן, ריח שמעיד על הזנחת ונטישת
המקום על ידי האנשים האחראים לתפקודו, מקום שעוברים בו הרבה
אנשים שלא יכולים להתלונן, רק לברוח מהר מהשטח אש, לצאת מהר
ככל האפשר.
לקראת היציאה אני מתחיל לראות היטב את האור הלבן של החוץ, של
העולם שמעבר למנהרה, מן הבזק של אור שמוביל אותך למקומות
חדשים, כמו שמערת המכפלה היא פתח לעולם הבא, כך גם האור שבסוף
הוא הפתח שלי לעולם מאיר, בו השמש נמצאת אל-על ושולחת קרניה
לכל בני אדם בעולם.
ליד הפתח יושב לו נגן רחוב, נגן רחוב זקן אבל נראה צעיר לגילו,
נגן רחוב שבגדיו פשוטים אך לא נראה מוזנח, נגן שחובש כובע
קסקט, כמנהגי יהודי אירופה שהחליפו את הכיפה לכובע קסקט. בידיו
החזיק אקורדיון וניגן לו מנגינות.
שיריו היו שירי ארץ-ישראל שהכיר בילדותו, שירים שהיום לא
"מדברים" לאף אחד וודאי שלא מושרים, שירים שנאבדו בתהום הנשייה
של ארצנו, שירים עם מנגינה רוסית שעליה חוברו מילים עבריות,
מילים בעלות פאתוס וחזון, מילים פטריוטיות ומלאות גאווה וגעגוע
לארץ ישראל אליה הם החלוצים שחזרו אחרי 2000 שנה, מילים
המשבחות את האדמה הזאת, את אנשיה הקבורים בה, מילים עם נשמה
יהודית שבוקעות עם המנגינה. נעמדתי בצד והקשבתי לאותו נגן
רחוב. הנגן עיניו שמוטות היו מטה לכיוון הקלידים ולא הסתכל מה
שקורה סביבו, הוא כולו היה עסוק בנגינה. זכר את כל השירים בעל
פה.
האנשים עברו על פני אותו האיש, העיפו מבט קצר לכיוונו והמשיכו
בדרכם לכיוון היציאה. חלק מהאנשים גם זרקו מטבע למזוודה הפתוחה
ששימשה אותו למכסה של האקורדיון. השעות חלפו להן, בחוץ כבר
התחיל להחשיך וכמות האנשים התמעטה. הוא התחיל לארוז את דבריו
ולצאת מהמנהרה בה ישב כל שעות היממה ועסק בנגינה של
מוסיקה-מוזיקה טובה-מוזיקה של פעם. הוא לא הבחין בי, יצא החוצה
ונעלם לו. אני נשארתי עוד זמן קצר במנהרה. לפני היציאה נאנחתי,
מילאתי את ריאותיי באוויר. כבר לא היה ריח של שתן. הוא נעלם. |
