[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גרשון כץ
/
בלוני השמחה

"בכל מקום ששם אדם מתקרב אל השקט, אל המציאות העצמית של חייו,
שם מוצא הוא את מעמקי הבדידות, וכשהוא עומד בתוכה פנים אל פנים
עם יסוד הווייתו, והוא מוצא את מעמקי הבעייתיות האנושית."
(מארטין בובר)

זה היה מאותם ימי קיץ של אמצע יולי, בו השמש שוקעת מאוחר ויש
הרבה מאורה בחוץ. החצרות והמגרשים מתמלאים לעת ערב בילדים
קטנים ורכים שצוחקים ומשחקים בכל מיני משחקים ומתקנים שפזורים
ברחבי הפארקים. גם מזג האוויר מחזיר אהבה לילדים ולהוריהם,
רוחות הקדים החמות של הצהריים נעלמות ומתחלפות ברוחות נעימות
וקרירות שמצננות את האוויר החם שהיה בצהריים. אור היקרות זוהר
בחוץ ולא נותן סימן שהוא הולך להיעלם בעוד כמה שעות, ולהחליף
את האור בחושך. בחצרות ובפארקים השמחה והצחוק של הילדים ממלאים
את הבלונים הריקים של האנשים שאבדו להם השמחה והצחוק, אולי
באשמתם ואולי לא באשמתם, אבל יש את התחושה שהרוח המצננת של עת
ערב מעבירה את הצחוק והשמחה של הילדים לבלונים העומדים באוויר
ללא ניע ובגמר המילוי עפים הם למקומות אחרים, כדי להעביר את
בשורת השמחה לעוד אנשים בעולם.

אותו היום של אמצע יולי התחיל כעוד יום רגיל וחד גוני של אחד
מימי החופש הגדול. מעולם לא הבנתי למה החופש נקרא גדול, הרי
החופש הוא לעולם לא גדול, חושבים שחיים אנו בחופש עצום ואין מי
שיגביל אותנו, אבל דווקא כאשר אתה בן-חורין וחופשי לגמרי אתה
חושב שמרגיש אתה את החופש הגדול, אז אתה מגיע לשבי הכי גדול
בעולמנו, והוא הזמן. רק אז אתה מבין שהיית שבוי בתפיסה שלא
תוביל אותך אל החופש היותר גדול שאתה רוצה להכיר, ואז אתה מבין
שאתה שבוי לזמן ועדיין הדבר הקשה ביותר להילחם בחיינו - הוא
הזמן.
הרגשתי שחודשיים של הפסקה מלימודים הוא לא החופש הגדול, אלא
הזמן שאתה מרוויח בלי להיות שבוי לבית הסוהר של החופש.

נחזור לאותו היום, בו חל המקרה שעליו אני עתיד לספר. היינו אז
קטנים ותמימים ולא הבנו את השפה של המבוגרים, חיינו בתוך עולם
של עצמנו ולפעמים גם התחברנו במין חוט מיוחד לעולם המבוגרים.
חיינו בעולם המשחקים והילדים בו. לא ידענו מי המלך, מי הוא
האויב האכזר, מי החברה הטובים, חיינו בעולם השוויון של
הקטנים.
באותו בוקר אימי שמעה ברדיו מודעה של איש זקן, שהציע את
שירותיו כמורה לצילום. הוא סיפר שזמן רב הוא שוקל להציע את
שירותיו כצלם, והבוקר הוא החליט סופית להציע את שירותיו באופן
פומבי. הוא סיפר שהוא חי לבד, אין לו קרובים בארץ וגם בניו
עזבו אותו להזדקן בכבוד. עכשיו הוא עיוור, אבל כל חייו עבד
כצלם גדול בהרבה הוצאות עיתונים וזכה לכבוד רב, ועכשיו, כאשר
הוא זקן ובודד, רוצה הוא לחלוק את הידע הצילום לילדים שימשיכו
את אהבתו לצילום, ובנוסף הצחוק והשמחה של הילדים יעזרו לו
להפיג את שעמומו ובדידותו. אימי התפלאה מאדיבותו של אותו זקן,
היא הכירה את העולם המלא בתחרותיות של המבוגרים. מוזר הדבר,
אבל גם לא מפליא, הילד הוא תמים וטוב לב. כשהוא בוגר הוא נהיה
מודע לסביבתו ומשתנה בעצמו כדי להתאים אליה, וכשנהיה זקן לגמרי
הסביבה שלו משתנה ושוב נהיה טוב לב, אך לא תמים ויודע דבר או
שניים בחיים.
עוד סיפר אותו זקן, שגר הוא באותה עיר, שאנחנו גרים וביתו לא
רחוק מביתנו. אימי החליטה שאני ואחיי נהיה תלמידיו הראשונים של
אותו צלם עיוור. היא הסבירה לנו שאנחנו הולכים ללמוד צילום כי
מקצוע נוסף אף פעם לא יזיק, ואנחנו, כילדים, נעשה תרומה גדולה
לאותו איש זקן שבדידותו פוקדת אותו הרבה ואין משמח יותר משיחה
בין שני אנשים שחושבים ומדברים יחדיו. אימי התקשרה לאותו צלם
העיוור, וסיפרה לו עלינו - ילדיה. נקבעה פגישה עוד באותו היום
אחר הצהריים בביתו. אחרי זה סיפרה לנו אימא שהרגישה פרץ של
התרגשות בקולו, ודאי התרגש שיהיו לו 3 תלמידים בבת אחת, ולא
אחד בלבד, כפי שציפה. הוא לא התנגד שנלמד כולנו ביחד, ואמר
שהוא ישמח לראותנו אצלו בדירה.
אנחנו, שלא שאלה אותנו אימנו אם רוצים אנו ללמוד צילום, ואולי
רוצים אנו ללכת לשחק עכשיו בחברת הילדים במגרשים המתמלאים
בילדים לעת ערב, הלכנו לשם כי הרוח נשבה והשמש עדיין במרום,
הלכנו לשם כי אמרו לנו ללכת, אז הלכנו.
עלינו לדירתו בקומה האחרונה של בניין ישן, שבו רוב הדיירים
נוטים לגיל בגרות מתקדם. זה היה בניין ישן שאותות הזמן ומזג
האוויר נתנו בו גוונים לא מחמיאים, גוונים של אפור - גוונים של
זקנה שאי אפשר להתכחש ולברוח ממנה. הוא הכניס אותנו לדירתו,
היינו שלושה - אני ושני אחיי הקטנים.
דירתו הייתה קטנה ועמוסה בכבדות בצילומיו הרבים מתערוכות שונות
שנטל חלק בהם, ספרים רבים שעמדו מפוזרים בכל רחבי הדירה הקטנה
שלו, שהכילה רק 2 חדרים - חדר שינה, סלון אורחים ומטבח קטן,
שאילולא ריח הבישולים העז של האוכל המתחמם קשה היה להבחין בו
כלל. במרכז הסלון עמד שולחן גדול וכמה כסאות בלי משענות, כסאות
שמתאימים לפסנתרנים המנגנים על הפסנתר, אך לא לישיבה ארוכה
וממשוכת עליהם. בנוסף, הייתה ספה לא קצרה ולא ארוכה, ספה
שמיועדת לישיבת שני אנשים לרוב, וגם אם נשתדל מאוד אפשר לשבת
בכיווץ גם שלושה.
מה שמאפיין מאוד את דירתו היה החושך ששרר בה. האור שבחוץ בקושי
נכנס דרך התריסים שבחלונות. גם מעט מן האור לא הצליח לגבור על
הרבה מן החושך שהיה בדירתו. החושך בדירה שלו העיד על עצמו ועל
האור.
האור המועט שהיה בחדר הצליח להאיר לנו את פרצופו ואת תווי פניו
ושאר חלקי גופו. הוא היה גבוה עם מבנה גוף רזה, מבטו היה אציל,
אך היה בו משהו מסתורי, עיניו היו עצומות, כנראה בגלל
עיוורונו, שיערו היה לבן. כל ארשת גופו הראתה אצילות, אבל גם
סוג של מום ומוגבלות. תנועותיו היו חדות אבל  היה בהם גם
דיסהרמוניה, מן צרימה שהסתתרה היטב בהליכתו ותנועותיו.

הוא אמר לנו לשבת, אני, כבכור, התיישבתי על אותו כסא מוזר ללא
משענת ואחיי התיישבו על הספה. הוא עצמו התיישב מולנו ליד
השולחן הגדול שעמד במרכז הסלון על כסא מיוחד -תראפי עם משענת.
הוא הסתכל בנו במבט עמוק וחודר, מנסה להבין מארשת פנינו מול מי
הוא ניצב.
אחרי שתיקה קצרה, פתח הוא בדברים. הוא סיפר לנו על החיים שלו,
על עבודתו כצלם, על חייו עכשיו כאדם זקן שרבים עזבו אותו
ועכשיו הוא ניצב בפני הבדידות והעיוורון. הוא אמר שעם העיוורון
הוא עוד יכול להתמודד, אבל הבדידות קשה לו יותר מכל. כבאר
עמוקה נחשב הבודד. קל לאדם להשליך לתוכה אבן, אבל כי ירדה האבן
עד קרקעיתה מי זה יוציאנה?
עכשיו הוא ביקש מאיתנו שנספר לו על עצמנו. שפתנו הייתה בתולית,
לא מספיק השתפשפה לה עם השפות האחרות של בני אדם. הדיבור היה
קשה עלינו. כיוון שהייתי הבכור, הצלחתי יותר מאחיי להסביר לו
מה מעשינו פה היום, למה באנו ולאן אנו שואפים להגיע. הוא לא
אהב שאנחנו עדיין לא יודעים לדבר בלשון של אנשי הרוח, של עולם
המבוגרים. אומרים שלשון היא עיר, לבניינה הביא כל אדם אבן, אז
אנחנו באותו זמן לא הרגשנו שום אבן על כתפינו. דיברנו בלשון של
התמימים, של הילדים שלא נכנסו לעולם המבוגרים, לתוך עולם
הלשון, של המילים, המחשבות. עדיין לא התפתחנו עם הלשון, ולכן
עדיין לא הגענו לאמת העמוקה שלנו, לא נגענו ברוח שנושאת את
המילים המיוחדות ומרכיבות מחשבות שהם פרי דמיוננו.
הוא הוסיף לדבר איתנו על עולם הצילום, מה הוא צילום בשבילו.
צילום הוא אמנות, ובכל מלאכת אומנות, בפרט באומנות, יש הרבה
גוונים ואין צבע מוחלט ודבר נכון ולא נכון. הוא ניסה להסביר
לנו את האמת העמוקה, את היופי שביצירה. הוא הרגיש שאנחנו
עייפים מדבריו ולכן אמר לנו לחזור מחר כדי ללמוד עוד.

למחרת לא באנו, נשארנו בבית. ירדנו לחצר לשחק. מעבר לאופק
ראיתי בדמיוני בלונים עפים באוויר ורוח קרירה של עת ערב נוגעת
בהם קלות. הרגשתי שמחה עצומה התחלתי לצחוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חדש:
פינת ליטוף בגן
הקקטוסים!
בואו בהמוניכם!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/04 16:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גרשון כץ

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה