נכנסתי לפאב עם עוד שלושה חברים והתיישבנו בשולחן פינתי. זה
היה לילה לפני שאסף טס לארצות הברית לחצי שנה, וזו הייתה
הפרידה. חשבתי שאולי יעלה לי משהו תוך כדי, אז הבאתי איתי כמה
דפים ועט, וכשהתיישבנו, הנחתי אותם על השולחן, בציפייה לאיזה
משפט שיגיד אחד מחבריי, משהו שיפעיל אותי. תומר סיפר שהוא נורא
סובל משיעורי הפסיכומטרי, ושלפעמים הוא בכלל לא מבין למה הוא
ניגש למבחן הזה. תוך כדי שהוא מתבכיין ניגשה אלינו המלצרית
ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין. נורא רציתי שהמלצרית תיפול, או
שיהיה לה גמגום נורא, כל דבר לא שיגרתי שאני יכול לכתוב עליו,
אבל היא לא עשתה דבר, רק רשמה את ההזמנות והלכה. חשבתי לכתוב
על מלצריות בכלל, וכמה שאני שונא את כולן, אבל החלטתי שכדאי
לרדת מכל הסיפור הזה. אנשים לא אוהבים אותי בגלל זה. כבר לא
חושבים שזה מצחיק. אולי אף פעם לא חשבו.

רועי סיפר בדיחות קרש, כולנו צחקנו בנימוס. על איזה טיפוס
משונה שפגש בהודו, וכמה שהוא היה מצחיק, וכמה כולם אהבו אותו.
הנהנתי בראשי, חייכתי, לא ממש הקשבתי. אולי אני אכתוב על בחור
שחושב שהוא מסמר המסיבה, שכולם מתים עליו, ובעצם אף אחד לא
סובל אותו, וכולם רק מחכים לרגע שילך. ויתרתי על הרעיון כי
אנשים לא אוהבים לקרוא דברים כאלה. אנשים מאוד אוהבים להזדהות
עם הגיבור, וברגע שהם מזדהים עם גיבור שהוא לחלוטין טיפוס
שלילי, זה גורם להם אי נוחות, אולי אפילו כעס. אני לא אוהב
לנפץ לאנשים את הבועות שלהם.

אסף סיפר שהוא מאוד מתרגש, אולי אפילו קצת פוחד, ואנחנו הרגענו
ועודדנו אותו, שהכל יהיה בסדר. אתה הולך לעשות חיים, אמרנו לו,
הכל יסתדר שם. הוא נתן בי מבט חצי שמח חצי עצוב, וחשבתי לכתוב
על אנשים שטסים כי זה הדבר הנכון לעשות. אותם מאות צעירים
שטסים למזרח כי כולם טסים, וככה צריך, ובגלל שזה חלק מהמסלול
של תיכון - צבא - טיול - לימודים. אותם אנשים שאומרים שיטוסו
לחצי שנה, ולא חוזרים מוקדם למרות שהם לגמרי סובלים שם. שללתי
גם את זה כי גם אני הייתי כזה, ולא רציתי להכניס את עצמי
לסיפור.

כשיצאנו מהפאב תומר נכנס בעץ, כשניסה לצאת ברוורס מהחנייה.
יצאנו מהמכונית ובהינו בשקע העמוק בפגוש האחורי, בשברי הפנס
המפוזרים על המדרכה. תומר עמד קפוא במקומו, רועי חישב בראשו
כמה יעלה התיקון, ואסף הביט בשעון, כמעט מזרז אותנו, הוא הרי
טס עוד כמה שעות. בשקט המותח סביבי, הבנתי שאני יודע על מה
אכתוב. שהעץ הזה יהיה הסוף, שככה הכל נהיה הגיוני. התחלתי
לצחוק, ממש להתפקע. צעקתי שיש לי על מה לכתוב, שמזל שהעץ הזה
עמד שם, ומזל שתומר לא שם לב. כי בעצם בכלל לא איכפת לי שהוא
דפק את האוטו, ובכלל לא איכפת לי מהסיפורים המשעממים של רועי,
ובכלל לא משנה לי שאסף טס מחר לחצי שנה. אני את שלי קיבלתי.