יובל נולד בלידה קשה וארוכה.
בגיל שנתיים הוא נהג לראשונה במכונית,
כאשר נשאר מספר דקות ברכב, שחרר את מעצור היד, חצה עם טנדר את
הכביש ונעצר בתוך מונית.
למזלו, יצא יובל ללא פגע ושידר את אותו החיוך המקסים שליווה
אותו לאורך כל אותן שנות חייו היפות.
הוא גדל והפך לילד יפהפה, ילד שכולם אוהבים.
ג'ינג'י חמוד כזה, עם חיוך מקסים ונמשים על האף.
בכיתה א' הוא עבר לשכונה אחרת, והתחיל את לימודיו בבי"ס היסודי
של השכונה, שם הוא גילה את אהבתו לספורט על כל סוגיו - כדורסל,
כדורגל, ריצה, סקייטבורד, גלשן, ורכיבה על אופניים.
את חטיבת הביניים הוא העביר בתיכון של אותה שכונה, שם פיתח
אהבה לספורט נוסף - טניס. אמא של יובל לימדה אותו טניס,
ובמשחקים הראשונים הצליחה לנצח אותו, ועד מהרה התהפך הגלגל
ועיניו קרנו מאושר בכל סיום משחק כשהוא היה המנצח.
יובל היה ילד שאהב לחיות ולבלות, נסע לטיולים, ומספר פעמים
לספארי בקניה, לארצות הברית ולקפריסין.
הוא אהב טרקטורונים ואופנועים ואף קיבל אופנוע משלו כשגדל.
הוא אהב לשתות קולה, לאכול פיצה, והוא גם עישן מלבורו.
הייתה לו מכונית אאודי כסופה שהייתה לו למקור גאוותו, דבר
ששימח את הוריו - כי כשקנה את האוטו עזב את האופנוע.
הוא היה ילד רגיש שאהב את המשפחה, אהב את הוריו ואחיו
ואחיותיו, הוא מאוד אהב את אחיינו הקטן שהעריץ אותו כי יובל
תמיד היה דואג לו ומרים אותו כשרצה בכך.
הוא היה חברותי משהו, אהב לתת מעצמו ולעזור לקרוביו כשבאמת היו
צריכים אותו, והוא שנא רכילות. הוא היה אנושי כל כך.
בתיכון הוא הכיר את חברתו האהובה שאיתה בילה שנה של חברות
קרובה ואינטנסיבית, השנה האחרונה שלו.

יובל נהרג בתאונת צלילה בצבא, כשהוטלה משימה עליו ועל חבריו
לצלול ולבדוק את האניה "צים אדריאטיק" שנכנסה מנמל פורט סעיד,
למרות שיש נוהל ברור וידוע בנמל שאומר שכשיש צוללנים הכל מושבת
ולא מפעילים שום דבר באוניה ולמרות שרב החובל ידע על הצלילה
ויידע את ציוותו בכל זאת הופעל מדחף האניה. תוך כדי בדיקה של
משרד התחבורה הופעל המדחף למספר שניות והספיק לפגוע ביובל,
שאיבד את ההכרה, טבע ומת.


הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, אלה היו דברי אמו של יובל, שנוהגת
לכתוב באתר שהוקם לכבודו, אתר שמצמרר אותי בכל פעם מחדש כשאני
נכנסת לראות.
אני בדרך כלל כותבת על מה שנוגע לי ללב, והגעתי לאתר של יובל
במקרה, אבל הוא בהחלט נגע לי עמוק בלב, ריגש אותי.
אחרי שנכנסתי לאתר, הבנתי שהוא היה יותר קרוב ממה שחשבתי.
אני לומדת בתיכון שבו למד יובל, ומשהו בער בתוכי לברר עליו
בספרי מחזור. הלכתי לספריה, מצאתי את ספר המחזור של אותה שנה,
ואכן - האאודי הכסופה, השיער שגידל לקראת הצבא, הקולה
והסיגריות, הג'ינג'יות האינסופית והחיוך הכל כך מקסים שלו
הובלטו שם.
אני מקדישה את הדברים האלה למשפחתו, ויותר מכל לאמו,
שאחרי ששמעתי אותה מדברת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התחלתי
להסתכל על דברים קצת אחרת.
יהי זכרו של יובל ברוך.