אתה יודע, אתמול הם עברו לי מתחת לחלון.
תהלוכה שקטה ומפוארת.
כמו לפני חודשיים, עם הגשם האחרון.
אתה זוכר, סיפרת לי שראית אותם.
היית כל כך בטוח שהשתגעת,
והפנים שלך נראו כל כך אחרות פתאום.
החיוך הזה מעולם לא הסתיר מה שהרגשת.
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
ואני שתקתי, חייכתי לך, והלכתי.

אתה יודע, אתמול הם צעדו כאן מתחת לחלון.
השביל המרוצף עדיין מרגיש את הטביעות השחורות,
והגשם לא בא, וזה בטח גורם לך לחשוב
על הטיפות, והרוח, ומה שזה עשה לנו בראש.
אז הגשם לא בא לשטוף הפעם,
והרצפה מזוהמת בדם הזה,
והאוויר כבד ומחניק נורא,
ואני לא מבינה למה, ומקווה שאתה לא רואה.
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
ואני חייכתי לך, והלכתי.

אתה יודע, אתמול הם בכו לי מתחת לחלון.
תהלוכה משוגעת ברחוב מטורף משפיות.
פחדתי להציץ, אבל בכל זאת ניגשתי,
וכמה שהתקרבתי, לא הצלחתי לראות.
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
נתתי לך נשיקה אחרונה.
ועכשיו הם למטה,
נפלו להם הכנפיים,
משאירים מאחור תמימות מתוקה.
הבגדים הירוקים שלהם, ספוגים בבוץ,
הנעליים טבולות בשנאה טהורה.
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
ואני חייכתי לך.

אבל אתה יודע, גם אתה שם איתם,
והעץ קר, ולא נוח, ובוודאי קשה לך לראות.
אבל הם שם, נושאים אותך בידיים חזקות,
אותן הידיים שלפני יום נגעו בבשר חי,
שיכלו להרגיש בחום הנשימות.
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
"תסתכל", לחשתי, "טיפות..."