עשו לי מבחן פסיכולוגי בגרוש לפני כמה שנים.
מבחן שבו בין השאר אני צריכה ללכת ביער, ולראות בדמיוני חיה.
מצידי, הייתי צריכה להגיד איזו חיה אני רואה ומה אני עושה
בנידון.
בזמנו אמרתי שאני רואה נמר שלג וניגשת אליו.
בקטע הניתוח אמרו לי שאני לא פוחדת מהבעיות שלי, אלא מתמודדת
איתן.
וכל מה שאני יכולתי לחשוב, שאני טיפשה - כי אמרתי נמר שלג והם
בכלל לא חיים ביערות.

אם היו עושים לי את המבחן הזה היום, הייתי בוחרת בארנבת והייתי
בורחת ממנה.
אני נמנעת לאחרונה מהתמודדויות. אני עוצמת עיניים ומביאה את
המגע למינימום איתן. כשהן מתעקשות, באות ובועטות לי בפנים -
אני בוכה.
שנתיים לא בכיתי.
בשבוע האחרון - בכיתי פעמיים.

לפני שנתיים כשעבדתי בכלוב של ארנבים ותוכים בקניון, הייתי
צריכה לשמור על ילדים שייהנו במשך רבע שעה ולא יתלשו לתוכים את
הנוצות. כל יום התמודדתי עם חוסר הסבלנות שלי לאנשים קטנים.
כשהיה שקט הייתי יושבת עם תוכי אפור עלי שכולם פחדו ממנו
ומלמדת אותו להגיד שלום. העובדה שהוא כמעט הוריד לילד אצבע
פעם, לא הפחידה אותי.
אבל  כשראיתי בזווית העין ילד משלם בקופה מתוך רצון להיכנס
לכלוב השקוף זה עשה לי כאב בטן.

בפורים, החג שמחזיר אותי להיות ילדה, כזו שעסוקה חודש לפני
בתחפושת, נסעתי באוטובוס ועליו עלתה בחורה עם תוכי על הכתף.
היה לה כזה ביטחון שהתוכי לא יעוף. כל הנסיעה עשיתי עיניים
לתוכי כדי שיעבור אלי.
כשירדתי מהאוטובוס והוא עדיין לא בא, שכנעתי את עצמי, שתוכים
עדיין אוהבים אותי כמו פעם, אבל התוכי הספציפי הזה, היה קשור
לה לכתף ולמרות שהרצון העז שלו היה לטוס לכיווני, הוא פשוט לא
היה יכול. כשהלכתי ברחוב אחר כך, ניסיתי ללטף כלב, אבל הוא ממש
סירב.
הסברתי לעצמי שהוא כלב דביל.

כל פעם שאני רואה כלב ברחוב, אני נלחמת בדחף לברוח.
אני כל-כך אוהבת כלבים ועדיין - האינסטינקט הראשוני שלי הוא
לרוץ כמה שיותר רחוק.

החתול שלי בטוח שהוא כלב. כדי לקבל אותו מצאתי את עצמי עושה
משהו שאני משתמשת בו יותר ויותר לומר שקרים לבנים. גיליתי שזו
דרך נוחה לצאת ממצבי לחץ ומבוכה או כדי להראות יותר טוב. אני
שמה עלי נוצות ומרגישה בטוחה יותר.
כשרציתי חתול, הבטחתי להורים שלי מחצית מהסכום שהוא יעלה.
זה היה לפני שנה והתשלום עוד לא הגיע לכיסם.
להפך, לפני שבוע ההורים שלי סגרו לי אוברדראפט בגודל בינוני,
אחרי שהבטחתי שאני לא אכנס לחוב שוב.

נשך אותי כלב, כשהייתי ילדה.
כלב פודל קטן ומתולתל, נגס בי כשניגשתי ללטף אותו.
את הכלב שמו בהסגר ושלי לא תהיה טראומה שמו בחוג בגן-החיות
התנכ"י.
ביום הראשון, התמודדתי עם פחד משתק, כשנתנו לי להאכיל עז.
בסוף הקורס כבר האכלתי פילים וקופים
וראיתי אריות מתנפלים על הכלובים ולא הנעתי עפעף.
שם למדתי שנמרי שלג לא חיים ביערות.