אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה, אבל מסתבר שהגעתי. כשאני חושב
על זה, זה נראה כאילו רק אתמול הייתי חופשי. כל החבר'ה היו
מגובשים כאלו, מסתובבים יחד. היינו ממש תקועים אחד בתחת של
השני. היו פעמים שהיינו יוצאים לטייל רחוק, אבל לא הרבה כל כך,
כי בסך הכל, זה היה מסוכן. אבל, זה היה חזק מאתנו.
היו הרבה שמועות לגבי מה שהולך שם, רחוק. זיו תמיד היה אומר
שבטח שם זה הקצה של העולם, ומי שמגיע לשם נופל דרך בור ענקי
לחושך האין סופי. היו לו הרבה פילוסופיות, לזיו הזה. בגלל זה
הרבה אנשים לא אהבו לדבר איתו כל כך. אנשים לא אוהבים לדבר
הרבה עם אנשים שבאמת יש להם מה להגיד. כאלו שמאמינים במה שהם
מרגישים מפחידים אנשים רגילים, אבל אני לא פחדתי.
אני וזיו היינו חברים הכי טובים, אבל אני חושב שלזיו לא היו
חברים יותר. אתם בטח חושבים, איזה מן חבר אני, לא יודע אם היו
לו עוד חברים או לא. אבל זה פשוט ככה, כי לא היינו מדברים על
זה, ואני לא מתבייש בזה בכלל. גם לא היינו תמיד ביחד. היינו
ביחד רק כשהיינו לבד, ככה זה היה. כשכולם היו יוצאים לשחק או
סתם להסתובב יחד, לא נראה לי שהוא היה שם. כשאני חושב על זה,
אני בכלל לא בטוח שכל החבר'ה הכירו אותו מי יודע מה, אם בכלל.
פעם אחת, היתה לנו שיחה ממש עמוקה כזאת, לי ולזיו. הוא סיפר לי
על "הראייה שלו". ככה הוא קרא לזה.
הוא היה אומר שאנחנו כלים של מישהו אחר. ככה הוא היה מתאר את
זה בערך, כי אני לא ממש זוכר טוב. הוא היה אומר שאנחנו רק שלב
ביניים, ולפי התחושות שלו, גם זה זמני. כשהוא היה ממש עצוב,
וזה קרה לו הרבה, הוא היה אומר שהכל זמני. שככה זה בחיים.
כשהוא היה מתחיל לדבר ככה, כולם היו הולכים. אנשים לא אוהבים
לדבר עם אנשים שמאמינים במה שהם מדברים.
ואז היינו נשארים לבד, אני וזיו. הוא היה מספר לי על עולמו,
ואני הייתי מקשיב. כשאני חושב על זה, אף פעם לא הייתי באמת
מספר לו מה קורה איתי. מה אני חושב על כל זה. אני חושב שגם לא
חשבתי על זה יותר מידי, אם בכלל. הייתי מקשיב ל"סיפורים" שלו
בהנאה, כי הוא באמת האמין בהם. זה היה נראה לי כמו שעת סיפור
כזאת, ואני הייתי הקהל. לא הייתי צריך לעשות כלום, ולא הייתי
צריך להוכיח כלום. רק להיות קהל, ולהקשיב.
את זיו כבר המון זמן לא ראיתי, ואני אפילו לא יודע מה איתו.
לומר את האמת, אני גם לא ממש מבין מה קורה איתי, כך שלגבי
הראייה שלו, אין לי שמץ של מושג אם הוא צדק או לא. אולי, אני
לא שולל כלום. ואולי אני באמת יום אחד אבין, ואוכל לדעת יותר
טוב לגבי הכל. כמו שהוא ידע, או לפחות חשב שהוא ידע.
אתמול זה היה עוד יום כזה, של טיולים ארוכים. זה מוזר, אני לא
אגיד שלא. אבל עכשיו אני בכלל מבולבל מאוד.
כל מה שאני זוכר זה שהתחלנו לשחות, רחוק. לא ראינו את הקצה,
ואף אחד לא הודיע לנו על זה, פשוט פתאום, כולנו התחלנו לברוח.
ואני, אני הייתי אחרון. תמיד אני אחרון, גרוע בספורט, ועוד
יותר בשחייה. אבל שחיתי, כי כולם שחו. בדרך כלל אנשים הולכים
ביחד, אחרי כולם. יש להם פחד כזה להיות לבד, הם מפחדים להיבלע,
ללכת לאיבוד. אבל זה היה גדול מאתנו, משהו לא ברור.
ועכשיו אני כאן. אני לא יודע בדיוק מה, ומי, אבל אני יודע שזה
אחרת. אני מרגיש גדול, אני מרגיש לבד.
יש לי חלל כזה באמצע, של זמן לא מוגדר. ברור לי שעבר זמן, אבל
אני לא בטוח בזה.
אולי זיו צדק, והגעתי לסוף. אחרי הכל, אני לבד פה, וכולם נעלמו
לי מתישהו בדרך. אבל אני לא יודע, כי אני כן קיים. אני לא
נגמרתי או משהו כזה, כי אני מרגיש את עצמי. אני חושב.
עוד מעט האישה הגדולה שמטפלת בי שוב תבוא ותיתן לי משהו לשים
בפה ולאכול ממנו, ואז אני בטח ארדם שוב. אולי אני אחלום על
פעם, על החבר'ה והמשחקים, ועל הסיפורים של  זיו. אולי אני
אבכה, ויתנו לי עוד לאכול, או שיחשבו שאני חולה. אבל הם לא
יבינו שאני סתם מתגעגע, ובגלל זה אני בוכה.