[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סייר
/
היד של דונה

אני ודרור היינו הכי מקובלים בכיתה. טוב, אולי אני לא, אבל
בטוח שדרור כן. דרור היה שכן שלי וגם החבר הכי טוב שלי. כולם
פשוט העריצו אותו בגלל שהוא היה הראשון עם רשיון נהיגה. הוא
למד חצי שנה, וכשהיה לו יום הולדת 17 הוא פשוט הלך, עשה טסט
ועבר בפעם הראשונה. ההורים שלו קנו לו ליום הולדת מכונית ספורט
עם שני מושבים וגג ניפתח. אני יודע שאני הייתי מת להורים כאלה.
הסיבה שאני הייתי מקובל זה שסבתא שלי גרה לבד בבית מגניב כזה
קרוב לים, וכול יום שישי היא הייתה באה לישון אצלנו. כולם
בכיתה שלי ביקשו ממני את הבית של סבתא שלי ליום שישי בשביל
לעשות שם מסיבה. כמובן שסבתא שלי ידעה על זה אבל ההורים שלי
לא, אם הם היו יודעים בטוח שהם היו עושים לזה סוף. סבתא חשבה
שצריך לתת לצעירים ליהנות מהחיים. אני חושב שבתקופה הזאת,
אהבתי את סבתא יותר מההורים שלי.
אני זוכר שכולם ביקשו ממני את הבית לפחות פעם אחת, חוץ מרונן.
אני בקושי אפילו דיברתי אתו. לא היו לו חברים מהכיתה, אבל
בהפסקה היה אפשר לראות אותו עם כול החבר`ה שלו. ככה זה המשיך,
עד שהגיע השבוע שאני קורא לו: השבוע של דונה.
ביום ראשון באמצע שיעור תנ"ך, אחד השיעורים הכי משעממים שאני
זוכר ואולי אפילו הכי משעמם, המנהלת נכנסה לכיתה עם תלמידה
חדשה. המנהלת אפילו לא אמרה לנו איך קוראים לה ולא דיברה אתנו,
היא רק אמרה לדרור לעבור לשולחן השני. אני ודרור ישבנו ביחד על
השולחן הרביעי, הוא ישב ליד החלון ואני לידו. עכשיו הפרידו
בינינו, והחדשה עברה לשבת ליידי. אחרי זה, המנהלת פשוט הלכה.
מיותר לציין שהיינו בתיכון וכול קשר בין המורים לתלמידים היה
מקרי בהחלט. כולם היו צריכים לבוא אליה בהפסקה ולשאול אותה איך
קוראים לה. חוץ ממני, כמובן, שישבתי לידה. "אני רועי." אמרתי.
"איך קוראים לך?" "דונה." היא אמרה. שם מיוחד. אחר כך המשכתי
להקשיב לשיעור המשעמם. עבר כמה זמן עד שהרגשתי, מתחת לשולחן,
שאני מחזיק לדונה את היד. ממש לא ידעתי איך הגעתי לזה, אבל
כשהחזקתי לה את היד הייתה לי הרגשה של ביטחון, כאילו אין לי
דאגות. אפילו לא שמתי לב כמה השיעור משעמם. וככה, בכול שיעור
משעמם, הייתי מחזיק לדונה את היד, והיא לא התנגדה. חשבתי שכול
הבעיות שלי פתורות.
למחרת, קיבלתי פתק באמצע השיעור. זה היה מרונן, וממש לא
האמנתי: הוא רצה את הבית של סבתא שלי ליום שישי. אפילו שלא
ידעתי אם אפשר לסמוך עליו בכלל, כתבתי לו בחזרה שכן. לא בגלל
שהייתי בטוח שלא יהיו בעיות, אלא בגלל שזה היה בזמן שהחזקתי
לדונה את היד. אחר כך התחרטתי על זה, אבל היה ממש לא נעים לי
להגיד לא. במיוחד כששמעתי את השיחה שלו עם דונה. "נו, את באה
בסוף למסיבה?" היא אמרה שכן. דונה נראתה לי כמו מישהי שמאוד
קשה ליצור אתה קשר כזה וממש לא ידעתי איך רונן הצליח, אחרי
שבחיים לא הייתה לו חברה. הייתה לי חברה, שירי, שנפרדנו בערך
חודש וחצי לפני זה. כמובן שלדרור היו כבר כמה חברות, אבל מכולן
הוא כבר הספיק להיפרד. לחברה האחרונה שלו קראו מאיה, סנובית
מעצבנת לדעתי, אבל כול אחד והטעם האישי שלו. אם הוא הצליח
להיות חבר של מאיה ועוד בלי שהיא תזרוק אותו (הוא זרק אותה),
אז אין לדעתי שום סיבה שלא ילך לו עם דונה. או שהוא פשוט לא
ניסה. אם זה נכון, זה ממש לא היה מתאים לדרור. אבל דונה הייתה
בחורה מאוד מיוחדת.
לא יצאתי ביום שישי הזה. מאז שנפרדתי משירי הלכתי הרבה לסרטים
עם דרור במכונית שלו, אבל בילוי עם חבר אחד לא היה בראש שלי,
ולבילוי קבוצתי לא היה אפשר להגיע עם מכונית כמו של דרור, לא
היה לי כסף למונית, ובתקופה כזאת שהיו הרבה פיגועים, לנסוע
באוטובוס היה ממש רעיון גרוע. אז נשארתי בבית ודיברתי באינטרנט
עם עוד משועממים כמוני. פתאום, בערך בשלוש וחצי הייתה לי הרגשה
ממש לא טובה. ניתקתי את האינטרנט והתקשרתי לפלאפון של דרור. גם
הוא כבר חזר הבית. "רועי, אתה יודע מה השעה?" "דרור, אני חייב
להגיע לבית של סבתא שלי, דחוף!" אמרתי לו. "בסדר, רק תירגע."
ירדתי למטה וחיכיתי לו, ואחרי איזה עשר דקות הוא ירד. היו לו
אשכרה שקיות בעיניים.
הגענו לבית של סבתא. "רואה, אין שם כלום. קצת רעש, אבל הם
עושים מסיבה אז לא היית צריך לצפות להרבה." "תחכה." אמרתי. אני
לא יודע כמה זמן חיכינו ככה במכונית של דרור, אבל  זה היה די
הרבה זמן. ואז ראיתי את זה. הדלת נפתחה, דונה נזרקה משם על
המדרגות והדלת נטרקה. בלי לחשוב פעמיים רצתי לשם, ואז ראיתי
שגם החולצה שלה קרועה. "דונה, את בסדר?" דונה נשמעה יותר חלשה
מתמיד. "התווכחנו קצת על המוזיקה, לא הייתי מוכנה לוותר אז
העיפו אותי." "אף אחד לא יעיף אותך ככה, זה הבית של סבתא שלי
ולא של סבתא שלהם!" אמרתי. אבל לא התפרצתי דרך הדלת, במקום זה
הסתכלתי דרך החלון. המסיבה כבר התפזרה, נשארו רק רונן ושני
חברים שלו. והם בדיוק הלבישו על עצמם מכנסיים... לא צריך להיות
גאון בשביל להבין מה הלך שם לפני רגע. תפסתי את דונה ורצתי אתה
למכונית של דרור. "דרור, חייבים לקחת אותה!" אמרתי.
לא היה הרבה מה לעשות עם המכונית של דרור, עם שני מושבים. בסוף
דונה שכבה על הבגאז` ואני ישבתי ליד דרור הפוך, עם הפנים
לכיוון של דונה. "תיזהר לא לנסוע מהר מדיי ושלא יתפסו אותנו
נוסעים ככה." אמרתי. "טוב, מה אתה דואג?" אמר דרור. התחלנו
לנסוע, כשפתאום קלטנו שאנחנו לא יודעים בכלל לאיפה אנחנו
נוסעים. "איפה את גרה, דונה?" שאלתי אותה. "מה זה משנה? תסיע
אותי לתחנה הקרובה." הגענו לתנת אוטובוס בז`בוטינסקי. "את
בטוחה שאת לא רוצה שנחכה פה אתך?" שאל דרור. "לא." היא אמרה.
ואז היא אמרה, "הלוואי שרונן ימות..." לא היה לי ולדרור הרבה
מה לעשות, אז חזרנו הבית.
אחרי איזה שעה, הטלפון אצלי צלצל. חטפתי אותו. זאת הייתה דונה.
"רציתי להגיד לך תודה, רועי." היא אמרה. "תגיד גם לדרור." "אל
תדאגי." אמרתי. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את דונה מדברת
בלי שיפנו אליה. "וגם... אני עוזבת מחר את בית הספר. ורועי...
היה לי מספיק אומץ להתקשר לפה, אז בטח אני יכולה גם להגיד את
זה..." "תדברי, יש לי זמן." אמרתי. לא יודע איך, לדונה תמיד
הייתה לי את כול הסבלנות בעולם. "רועי, אני אוהבת אותך." אחרי
השיחה הזאת, יותר לא ראיתי אותה.
למחרת, דונה לא הגיעה לבית ספר. ידעתי את זה, וגם סיפרתי
לדרור, אבל הרגשתי שבלי דונה החיים לא יהיו אותו דבר, אפילו
שהכרתי אותה רק שבוע. בשעה הראשונה המנהלת נכנסה לכיתה, וראיתי
שאין לה משהו משמח להגיד. "רונן מת אתמול בחמש בבוקר." היא
אמרה. "הוא נידרס בזמן שהוא חזר הביתה ממסיבה." אני ודרור
הסתכלנו אחד על השני. בחמש בבוקר היינו בתחנת האוטובוס, ודונה
אמרה שהיא רוצה שרונן ימות! ואז קלטתי. אני לא יודע איפה דונה
גרה, מה מספר הטלפון שלה ואפילו לא את שם המשפחה שלה. לא ידעתי
מאיפה דונה נשלחה אלינו, אבל בדבר אחד הייתי בטוח: אם היא
אוהבת אותי, אני צריך להיות מאוד מיוחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"קיבינימט! לא
מצליח למצוא את
זה!"


לא לתירוצים!
מוגש בחסות
העמותה למין
בטוח וזחוח


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/04 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה