סוף סוף הצלחתי להגיע, אבא
קשה כ"כ זה היה, להגיע לכאן
לבוא כנגדי
לעמוד כנגד פחדיי
כנגד עצמותיי, שריריי ועצביי
שזעקו שאסתובב ואחזור על צעדיי
ואיני יודעת למה ואיני יודעת איך
רק יודעת שהוא עזב ואתה לפניו
וככה הכל הסתבך

אני רוצה להגיע אלייך כמו קודם, לפני שנה
לדעת בדיוק מה אני עושה פה ושאני מבינה
להמשך לכאן
לרוץ מבלי לחשוש
לחייך כשהגעתי ולסדר כאן קצת את הראש

אבל עכשיו אני כאן, ואין לי מושג מה באתי לעשות
להדליק נרות, לשתות קצת קולה, לבכות?
לספר לך עד כמה כולנו כמעט מאושרים?
ענת כמעט נשואה
אמא כמעט שמחה
איתן כמעט עזב את הבית
ארז כמעט מצא מטרה
ואני כמעט מצאתי אהבה...
לספר לך כמה הייתי רוצה להכירך?
לספר לך איך הייתי רוצה שתישאר לעוד כמה שנים?
לספר איך הגעתי לכאן בצעדים קטנים קטנים?
של ילדה
שקצת השארת לבדה
לכתוב מכתב פרידה נוסף ממך או אלייך?
לשרוף אותו?
להשאיר פה, שיעוף עם הרוח?
לספר איך זה בלעדיך?
להתחרט על שאיני יודעת איך זה להיות איתך?
להסביר איך התחלתי לכתוב בחרוזים?
ואיך אני לא יכולה להפסיק עם המשפטים הקצרים האלה,
המרומזים?
לשיר?
לשמוע מוסיקה?
לדבר בטלפון עם אלה שיודעים?
לצעוק "שחרר אותי", כדי שאוכל לשחרר אותך?!
לבעוט באבן ולצרוח שהכל באשמתך?!
להיות חזקה?
להיות מטושטשת מחוקה?
לשכוח?!