"אתה הסופר" היא אמרה.
"תחשוב על מילים".
היה לי שקט בראש. לך תסביר לה שתשעים אחוזים ממה שיש לסופרים
בראש זה הריק הזה שאופף את כולנו. הקול שלה. תני לי לחשוב כמה
דקות, קחי את הזמן ותחשבי בעצמך.
שירים עוברים במוח, מזיזים את המיתרים. יש משהו מוחשי בצלילים,
הצליל של הקול שלה, השיר שעובר לי במוח, לב שפועם בקצב, ראש
ריק ממחשבות.
"פעם ראשונה שרואים מישהו, מגבשים דעה לגביו אחרי רבע שעה". זה
מה שטל אמר לי. הוא צלצל מארצות הברית.
"לי הן אף פעם לא מחזירות תשובה..." שיחות אישיות.
חתול שיושב לי על הברכיים עכשיו. דברים שאולי זרמו ועכשיו נראה
כאילו חולפים שוב ליד. הסמן מהבהב, כמו פועם בתוך המסך מולי.
תנו להצגה להתחיל... השחקן מקבל פיק ברכיים, השחקנית הראשית
הלכה לישון בלעדי. אני שוב חוזר לאותה הצגה. שורה ארבע עשרה
בדיוק באמצע, שני אנשים מלפנים מסתירים לי, אבל אני חושב בעיקר
על דברים אחרים, על איך צריך לנשום בשביל לחיות או סתם לבלוע
רוק עמוק לגרון ולדעת שלא כל כך הבנת את ההצגה, אבל ההרגשה
שכמעט נהנית ואולי תרצה לראות אותה שוב.