אני הולכת בין גדרות ענקיות...
נפתח שער אחד... אני נכנסת... הוא נסגר...
נפתח עוד אחד, אני נכנסת... הוא נסגר וכך עוברת ארבעה שערים
נוספים...
מגיעה לחדר קטן, חנוק ומגעיל שם... העיניים שלי מלאות
בדמעות...
אני רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שאני אוהבת אותך, שלא אכפת לי מה
קרה...
ואתה נכנס... והעיניים שלך מלאות בדמעות של עצב...
ואני מחזיקה את עצמי, ואומרת לעצמי... לא, אל תבכי...
אתה עצוב... אתה בוכה...
והלב שלי נשבר לרסיסים כל פעם מחדש שאני רואה אותך...
אני אוהבת אותך... אני נשבעת...
אתה יקר לי מכל...
אתה יושב שם עם הפרצוף שלך... הפסקת כבר לבכות... אבל הבכי
ממשיך בלב... אני מרגישה את זה... אני מכירה אותך...
ואז אתה מדבר על כדורגל...
ועל החיים...
כאילו כלום לא קרה...
ואני לא אומרת מילה...
הלב שלי בוכה... ואתה מרגיש את זה...
אתה רוצה הביתה... ואני לא רוצה להגיד לך שבית כבר אין...
אני זוכרת איך הגעת לבית בפעם הראשונה... ובכית מרוב
התרגשות... ומאז לא חזרת הביתה... לא! לא! אין בית...
יש קירות, וכמה אנשים שצועקים אחד על השני...
אתה יודע את זה, אבל מסרב להאמין...
אני רוצה לספר לך שגם אני בכלא...
אני כלואה ברגשות שלי, אני נאבקת על החירות שלי...
בדיוק כמוך...
אני נחנקת כמוך... בין ארבעה קירות... מלאים סודות ושקרים...
ואני רק רוצה לצעוק ולצאת...
להשתחרר מהעול שעליי...
תעזור לי... תגן עלי... תאהב אותי...
אתה יודע שבלילה בלילה, כשכולם הולכים לישון... אני בוכה...
לא עליי... לא אכפת לי ממני... עלייך...
אז אני יושבת שם... מולך... ואני רק רוצה להחזיק לך את היד
ולברוח איתך...
שתחזור אלינו... שתהיה לידי שוב...
שנצחק כמו פעם... שתחייך את החיוך שלך...
ואז אני נזכרת בגדרות הגבוהות, ואני בוכה...
אני אוהבת אותך!