[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
שינה ברוכה

אנחנו עולים במעלית לדירה, קומה 6 דירה שניה מימין, השלט על
הדלת מביט עלינו בתמיהה מדוע חזרנו בשעה כל כך מאוחרת, ואני
איתו מצטרף לתהיה, היא נסחבת מאחורי עיניה אדומות מעייפות, מזל
שאני לא מביט במראה כנראה ששלי במצב עוד פחות טוב, אני מנסה
להתרכז במחשבות שלי אולם העייפות גורמת לראש שלי לחוש חלול,
שניות ארוכות עוברות עד שאני מוצא איזה מפתח מהשלושה שבצרור
פותח את הדלת של הבית, הכלב שלנו מזנק עלינו בשמחה כאילו אל
ראה אותנו לפחות שלוש שנים ואנחנו הודפים אותו בעייפות, לא
מסוגלים לצעוק עליו לזוז הצידה, הוא ממשיך לזנק בשעה שאנו
גוררים את עצמנו פנימה, היא מביטה בערגה על הספה ועל חדר השינה
ואני מחפש במבטי את המיטה שעליה אניח את ראשי, מזל שהיום יום
חמישי ומחר לא צריך שוב לקום יחד אם השמש ולברך את הציפורים
בבכרת בוקר טוב, אני מעלה חיוך עייף בזמן שהמחשה עוברת לי בראש
ורואה אותה מתקדמת לכיוון חדר השינה מתחילה לחטט בארון למצוא
את בגדי השינה שלה, אני שומע אותה אומרת אני במקלחת קודם, שומע
אותה משחררת אנחה של עייפות ורואה אותה מדדה כלפי המקלחת, אני
מביט על הכלב שלי שמביט בי במבט שיותר מובן מזה לא קיים, אבל
המחשבות שלי מסרבות לתת לגוף שלי אפילו לחשוב על יציאה לטיול
לילי, אני יודע שהוא כל היום התאפק אבל הרגליים שלי גמורות
והגוף קצת יותר, אני כבר לא זוכר כמה פעמים אמרתי לעצמי שלא
להגזים בחתונות, לא אם אלכוהול ולא אם המוזיקה אבל רציתי לשמח
אותה אז הצטרפי אליה כאשר ביקשה ונחתי ליד הבאר כאשר היא לא
ראתה, אם רק היה לה רשיון כנראה היא הייתה נוהגת אבל אין לה.

אני שומע את המים הזורמים במקלחת ומחשבה על הצטרפות אליה מושכת
אותי, אבל אני דוחה אותה והולך לכיוון המקרר מחפש בו איזה משהו
לנשנש, חושב על המקלחת החשובה שתוריד ממני את הריח של הסיגריות
והזיעה, באותו זמן חושב אם אולי אליך לישון איך שאני, היא
כמובן לא תיתן לי, תגיד לי שאם הריח הזה משהו יצטרך לישון על
הספה, אני לא בטוח איך היא תגיב אם אני אומר לה בהצלחה אני
מקווה שהספה נוחה לך, בזמן שאפול על המיטה הכפולה בחצי אלכסון
חולם על המקום, אני יודע שאני לא אומר דבר כזה ושאין סיכוי
שאני לא אתקלח אבל המחשבה על זה גורמת לי לחייך חצי חיוך של
איש עייף, המים נסגרים והשקט חוזר, אני מביט על הסלון חושב אם
בינתיים לשבת על הספה ולראות מה יש בשידור עכשיו, אולם אני
מופתע למצוא את עצמי ממש באותה נקודה כאשר היא כבר יצאת
מהמקלחת מגבת על ראשה, עיניה עדיין אדומות אבל חיוך של אושר על
פניה, מוזר מה שניקיון עושה לפעמים לאנשים, היא אומרת בשקט כי
המקלחת פנויה ואני ניגש לארוך לאסוף את בגדי השינה שלי, היא
ניגשת למקרר ושותה כוס חלב טרי, זה הדבר האחרון שעליו היא
נדלקה כל יום לפני השינה חלב, אומרים שזה בריא היא אומרת ואני
לא מגיב, יש שאומרים כך ויש אחרת, אם זה טוב לך תשתי אני חושב
בזמן שאני גורר את הרגליים שלי בקושי למקלחת.

הבגדים שלה מסודרים על המתלה בזמן ששלי נזרקים לפינת המקלחת,
היא לא אוהבת שאני עושה את זה אבל יש הרגלים שקשה להפתר מהם.
האדים מתחילים לעלות במקלחת הקרה בזמן שהמים זורמים, אני ממתין
על שאידוי יהיה מספיק גבוהה וניכנס למים רותחים וריצפה שעדיין
מעט קרה, אני יודע שקודם הרצפה הייתה אפילו יותר קרה אבל אחרי
שהיא התקלחה היא מעט התחממה. המים הזורמים על השרירים העייפים
שלי מעוררים אותי מעט ואני מנסה לחשוב תוך כדי עצימת עינים
מתחת לזרם החזק, המחשבות מסרבות לבוא ואני מוצא את עצמי לאחר
זמן קצר מחוץ למים עדיין עייף, התלבשות מהירה מול המראה, מבט
קצר על עצמי חצי בוחן חצי תוהה אם כך אני ניראה כבר הרבה זמן,
האם השערות יחזרו והשרירים שהיו פעם והפכו לכרס קטנטנה יעלמו,
אני שוב מחליט בפעם המי יודע מה לתפוס את עצמי ולעשות טיפה
קושר וניזכר בכרטיס המועדון כושר שהיא נתנה לי לפני כחודש
ושעדיין שוכב אי שם בארנק ללא שימוש, היא אמרה לי שהיא אוהבת
אותי יותר רזה, ואחרת איך אחרים יביטו בי, אני גם אז הנהנתי
מסכים אם כל מילה שלה, אולם יודע אי שם במחשבות העמוקות כי אני
כנראה אראה את המועדון הזה רק אם במקרה אני אעבור לידו ברכב.

אני פותח את הדלת של המקלחת ורואה כי הבית כבר חשוך, היא סגרה
את האורות במטבח והלכה לישון, כנראה שגם לה העיפות מורגשת, אני
ניגש לחדר השינה ומביט בשמיכות ובגוש הקטן שישן מתחתן, רק ראשה
בחוץ ועיניה עצומות, אני ניגש למיטה מריח מריח של סבון איכותי
שהיא קנתה, מזל שהיא פה אחרת כנראה גם את זה לא הייתי קונה,
בהתחלה לא הצלחתי להבין מה ההבדל בין הסבון הישן לבין החדש,
אבל היא התעקשה אז הסכמתי, אני ניכנס מתחת לשמיכות בזהירות לא
רוצה להעיר אותה, היא מתמתחת ופותחת את העינים קצת מולי,
מושיטה ידיים לקבל אותי מתחת לשמיכות, לאחר חיבוק קצר היא
מסתובבת לא לפני שהיא אומרת "אוהבת אותך" ונרדמת מייד שוב.
אני שפוך מעייפות מרגיש את הגוף שלי רוצה לישון ומביט בה,
בשיער הגולש הארוך ובגוף הקטן שמחובר אליו בהמשך, אני מושיט יד
עבה ומלטף קלות את השיער שלה כמו שהייתי עושה לפני שנים, היא
משמיע קול קטן של הנאה, ניראה כי היא עדיין לא נרדמה עד הסוף,
אני מנסה לעצום את העינים אולם עדיין לא מסוגל, הריח של החדר
נישאר אותו הדבר כבר שנים, הריח של.. הריח של הבושם הישן שזאת
שאיתי לא אוהבת יותר עדיין מציץ מכל מקום, נדחף מבין השמיכות
והסדינים חודר לתוכי מעורר אותי בניגוד לרצוני מעלה זיכרונות
עתיקים כמעט.

אני מצליח לעצום את עיני עד שרק חריץ קטן נישאר פתוח והמראות
מתחילים כמו כל לילה לבוא אלי, האישה שאישי מביטה בי באהבה
כמעט הערצה, היא משחקת איתי שוחקת איתי ומלטפת אותי ואז מביטה
ורואה ילדה קטנה כאילו מופיע משום מקום, עיניה המאושרות נעלמות
ומבט סולד מופיע, היא מתרחקת מהילדה שמנסה לאחוז בה, הן מנהלות
מרדף קצרצר ואז האישה נעלמת ורק הילדה נשארת אתי, אני אוחז בה
בזמן שהיא בוכה ומנסה לנחם אותם אולם דמעותיה מסרבות להפסיק,
כמו בכל פעם אני מתעורר מייד אחרי החלום, הילדה שלי עדיין איתי
במיטה ישנה, כבר כמה חודשים שהיא לא בוכה אולם עדיין מסרבת
לחזור לחדר שלה ולישון לבדה, היא פוחדת שגם אני אעלם יום אחד,
כך היא אומרת בכל פעם שאני מעלה את הנושא, פוחדת ומתחילה שוב
להזיל את הדמעות ואני מייד נישבר מנחם אותה ושוב מאשר לה
להמשיך ולהצטרף למיטתי כמו כל לילה.

הילדה שאתי במיטה נושמת ברכות לארח כל כך הרבה לילות שבהם
הייתה מקול רעש קופצת מקווה, מזנקת מהמיטה ורצה לדלת חושבת הנה
היא חזרה, אימא באה, ואז חוזרת שוב למיטה אם עיים בוכות,
שואלות מחפשת הסבר, ואני לא יכול להסביר, אני לא יכול לומר
לילדה שאני כל כך אוהב, בת ה-16 בקושי כי אימא לא תחזור לא
חלילה כי אימא מיתה, אימא לא תחזור כי אין בה אהבה, איך יכול
גבר בשנות ה-40 שלו לומר לבת שלו, אימא לא אוהבת אותך ולכן
הלכה, איך הוא יכול לספר לבת שלו כי אימא כבר בפעם הראשונה
שראתה אותה עוד בבית היולדות כבר אז סירבה לקחת אותה, איך ניתן
לומר אני שואל את עצמי בזמן שהיא ישנה לידי.

האם יש דרך להסביר ליד כי מי שאמור לתת לו את כל כולו מביט בו
במבט של דחיה, קורה לה בחדרי חדרים הטעות הגדולה שלי, איך ניתן
להסביר כי האישה שכל כך אהבתי ואולי עדיין כל כך אוהב, החליטה
ללכת יום אחד כיוון שאינה מסוגלת יותר להיות ליד הילדה שאותה
הביאה לעולם, איך ניתן במשך שנים להיות היחיד שמפנק ואוהב, זה
שבכל יום עושה למען ילדתו יותר משעשה למען עצמו אי פעם, ואיך
בכל פעם שאימא אומרת לכיוונה מילה, מתייחסת אליה הילדה מביטה
בה בהערצה מנסה בכל פעם יותר ויותר למשוך מילה טובה להגניב
חיבוק בלי שהאם תרגיש, ואיך העיניים של הילדה נכבות בכל פעם
שהאם דוחה אותה בתירוץ כזה או אחר, הדמעות יוצאות מעיני בכל
פעם שאני ניזכר בהתרחקות שלה מאתנו, בכל פעם שנתתי אני את
החיבוק בזמן שמה שהיא רצתה היה חיבוק של אימא, שמעולם לא ניתן.


העיניים נעצמות לי ואני נעלם שוב לתוך עולם החלומות, ההיא
עדיין שם שוב מעריצה אותי שוב מחייכת, רוקדת צמוד אלי מבטיחה
לי את עולם ותוך כדי כך נעלמת בפעם המי יודע כמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרנץ קפקא אמר
לי: שעון
דיגיטלי, עולה
רק מאתיים,
תמחא לי כפיים.
דפקתי לו כאפה,
הלסת אז עפה,
אומרים שאחות
שלו היא ממש
שאפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/04 12:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה