איפה הייתם?! אני יושבת לבד בחדר קטן ומחניק ושואלת... איפה
הייתם כשהייתי זקוקה לכם?!
לאן נעלמתם?! ברגע הכי קשה בחיים שלי, ביום הכי נורא, בשעה
הקשה, בדקה הגורלית...
לא יכולתם להתמודד?! אבל גם אני לא!!
השארתם אותי בודדה ועזובה...
רציתי את הכתף שלכם... רציתי לבכות עליה...
עזבתם אותי... נותרתי לבדי... בכיתי... ולא הייתם שם...
אתם פחדנים!!!
לא יכולתם להתמודד עם מה שנקרא החיים שלי...
ואתם עוד קוראים לעצמכם חברים שלי (אההה - צחוק מלגלג)
לא שאלתם אותי אפילו מה קרה...
לא היה אכפת לכם...
הייתם חשובים לי יותר מהחיים שלי... חשבתי שגם אני חשובה
לכם...
לא... לא... עכשיו לא יעזור לבקש סליחה...
הלב שלי כבר ממזמן שבור...
החיים שלי ממזמן נהרסו...
אתם צודקים, לא יכולתי לדבר על זה... אבל ציפיתי מכם שבכל זאת
תשאלו...
שתהיו שם רק כדי להחזיק לי את היד ולהגיד לי שיהיה בסדר...
רגע?! זה מה שחברים עושים, לא?!
אל תנסו למצוא סיבה...
טעיתם!! תודו... ולי?!
לי ממזמן אין חברים, או חיים, או משפחה.
לכם?! יש לכם הכל...
לא... אני לא מקנאה...  
אני רק מקווה...