אני נושא עימי, כחמור אנושי רומנטי וזקוף-אוזניים,
בלוק חוסם של
חידלון,
רוב מיוחס של
שיממון
ואג'נדה מתמידה של
תימהון:
זה באמת משנה
אם אני עשיר או שעיר,
חכם או עיקש?
ואם אצטט את קהלת כאן -
משהו השתנה?
משהו נשאר כמות שהיה?
משהו ישתנה בעתיד?
לפעמים זה מרגיש לי כאילו כולנו
פרות עיוורות רועות באחו
של יריבויות והתחכמויות קטנות
שרק כביכול ואד-הוק
נותנות משמעות לאלמנט החמישי הזה -
"החיים"
אבל בלילה בלילה
הגמדים הקטנים יוצאים וזוחלים מהמחילות שלהם
והבלגן מתחיל
וזה נרשם:
אתה טבולה ראסה לנצח -
אתה מת -
מאז ומעולם. |
