ושוב, מושיקו מצא את עצמו רץ כאילו אין מחר. כרסו המדלדלת
הזכירה לו שוב, לא בעיתוי הנכון, שעליו להתחיל בדיאטה. לבו
המבוגר חישב להתפוצץ והדם הלם ברקותיו כאשר ראה אותו. הוא
קיווה שהוא יחזיק מעמד עוד מספר שניות. שניות גורליות.

הוא עמד סמוך לבית הקפה ההומה. מתחת למצחו המזיע נצצו עיניים
כהות, מבוהלות, זרות.

בתחילה, כאשר כבר הבין, הוא ישר סרק את גופו של האיש, מתאמץ
למצוא איזה בליטה במעיל -בחורף, תיק חשוד - בקיץ, חוטים
מבצבצים וכל דבר אחר שיאמת את חששותיו. אך עם הזמן, כאשר סמך
יותר על תחושותיו, למד להביט ישר לעיניים, שכן, הן היו המדד
הכי טוב. עד כמה הוא נואש ועוד כמה זמן נשאר אם בכלל. האם לרוץ
ולנטרלו או שמה לתפוס מחסה מאחורי הפח המצחין.

במקרה זה היו אלה עיניים מבוהלות של ילד, וזה אומר שיש כמה
שניות, כי כל דבר יכול להדליק את שלולית הגליצרין האנושית הזו,
שבשבילה אין דרך חזרה ויש אמת אחת ואישיותו מורכבת משחור ולבן
בלבד.

מושיקו הרגיש שהוא הולך להתעלף, לא מהתרגשות, הלו הוא כבר ותיק
בכגון אלו, אלא שמדובר באדם מבוגר עם לחץ דם גבוה שפעם אחרונה
שבה השתתף בפעילות גופנית הייתה הפסקה פעילה בכיתה ג'.
אך הוא החזיק עצמו, מדיח את הכאב ואת טעם החמיצות שעלה בגרונו
למעמקי גופו. עינייו תרו במהירות בקהל שהצטופף בכניסה לבית
קפה, הוא ידע מה הוא מחפש והוא מצא.
בשתי ניתורים קלילים שהפתיעו אותו, חצה את הכביש, ותוך כדי
תנועה תחב את ידו מבעד לחגורה של איש צעיר שעמד עם גבו אליו
ושלף בכוח אקדח כבד שקרירותו הבוטחת כאילו נתנה אישור לעתיד
להתרחש.
מושיקו, בלי להתיק עיניו מהמחבל, דרך את האקדח בגמלוניות ושחרר
את הנצרה. בשניה שבה בעל האקדח הבין שנשדד, התקדם מושיקו לעבר
המחבל ובהפתעה מוחלטת סחט את ההדק הקשה.
בום!
על הרצפה שכב המחבל, את עיניו המבוהלות וכרגע כבויות החליפה
עין אחת בודדה, אדומה, רושפת ורותחת. כאילו כל השנאה והבהלה
והתמימות והטפשות ואלף ואחת רגשות ומחשבות שעוברות לילד צעיר
שמקריב עצמו ולוקח חייהם של אחרים מתנקזת החוצה דרך חור זעיר
זה.

ההמון הקרוב קפא בתחילה, קיפאון ירושלמי כזה, בלי זמן, ואחרי
זה החלה ההיסטריה ובליל של קולות וריחות וצבעים נע ממול מושיקו
שכרגע שומט את האקדח, ומתנדנד לאיטו לערוגה הסמוכה. אף אחד כבר
לא שם לב אליו. עווית, שעולה מתחתית מעיו, הולכת ומתפשטת
מכווצת את ביטנו ומוחצת החוצה נוזל עכור ורירי מבעד לגרונו אשר
נשפך על ערוגת הגרניום. כך נשאר עומד, עד שנרגע והלמות לבו
מתייצבות.
בשקט הוא עוזב את המקום. בזוית עינו הוא עוד מבחין מרחוק
בעיניו של המחבל, שעכשיו הן רפויות ונחות ומאיזו שהיא סיבה הוא
אפילו קצת קינא בו על שלוותו הנצחית. ניידת חבלנים כבר מייללת
לאזור ומושיקו מסתלק.

מושיקו מוצא איזו פינה שקטה ומתיישב על המדרכה הקרה. הוא מוציא
מכיסו חפיסת סיגריות מנטול מעוכה ומוציא ממנה סיגרייה מקומטת.
יד שעדיין רועדת מפיקה להבה קטנה -

"חבלי משיח בן דוד בא"

כך זה נמשך כבר חודשים. זה תופס אותו פתאום, בלי התרעה מוקדמת.
בתחילה חשב שזוהי סתם מיגרנה איומה, אולם, זה רק החמיר. כמו שד
שרוקד לו בראש. ההתקפות לרוב הסתיימו שעיניו גחלים אדומות
ומאפו קולח דם. הרופאים הביטו בו ברחמים של בשר ודם, חסרי
אונים, אחרי שעבר כל בדיקה אפשרית.

כנראה שהמצב היה נמשך כך, אלמלא מושיקו לא עמד באותו יום בתחנת
האוטובוס ברחוב, בודאי היה נפטר "ממגרנות איומות".

היה זה סתם יום ככל הימים. מושיקו חיכה לאוטובוס שיקח אותו
לעבודה שלפתע זה תקף אותו. השד החל במחולו הבלתי נסבל.
מושיקו רצה להתיישב על ספסל התחנה אולם הוא היה מלא והוא החל
ללכת, תר אחר מקום להתאושש. להפתעתו הוא נוכח לדעת שההליכה
מקלה על כאבו, ומהליכה איטית הוא עובר להליכה מהירה וממהירה
לריצה והכאב מתפוגג לאט לאט, אבל עדיין אומר לו "עוד, עוד, אני
עדיין פה" וכאחוז אמוק החל לחצות כבישים לטפס על גדרות לחלוף
על פני אנשים מצפצפים ומכוניות רוטנות. ריאותיו מתחננות לחמצן,
אבל כוח עלום מושך אותו.
כך זה נמשך כעשר דקות, ונפסק מייד בבלימה מוחלטת לא מובנת.
עיוור למחצה מהמאמץ, מופתע מעצמו, הוא מבין שהוא ליד התחנה
המרכזית. החוש החדש שצמח בראשו אמר לו לחפש דבר מה. הוא לא ידע
מה אבל הוא היה בטוח שבסוף ימצא. ופתאום, חודל באחת את
נשיפותיו הכבדות, הבחין באדם שלא נראה כל כך קשור, שלגופו מעיל
דובון עבה כמו שהיה לו במילואים. עוד לפני שהבין מה הוא רואה
הוא החל לרוץ מתיז זיעה לכל עבר מנופף ידיו וצועק בהיסטריה:
"מחבל, מחבל מחב..."

ההמון מגיב תמיד לאט ובחשדנות, פרצופים נבוכים הופנו אליו. עוד
לפני שסיים את "המחבל" השלישי הוא הבין שהוא בעצמו הפיל את
האבן הראשונה בשרשרת הדומינו.חלקיק שנייה אחרי זה נשמע הבום
בכל העיר, שתי דקות אחרי הגיעו הנידות והאמבולנסים, חמש דקות
אחרי זה ויש "מבזק חדשות מיוחד", שעתיים אחרי זה פצוע אנוש
נפטר, יומיים אחרי זה והחיים ממשיכים לכאורה, שנתיים אחרי זה
וגבר צעיר יוצא מבית חולים בלי רגל, עשר שנים ומשפחה מתפרקת
אחרי שאיש שבתו נהרגה בפיצוץ, מחליט ליטול את חייו.
ועוד כמה רגעים משיח בן דוד בא על החמור הלבן הצוהל ומי בעצם
סופר? ולמה בעצם לחכות? הזמן בירושלים כבד, קריר ונצחי כמו
אבניה הבונות של העיר.

מושיקו הוטח בגסות על הכביש. גופו רווי דם ופיח. מאוזניו זרזפו
שתי מעיינות אדומים. ענן שחור גדול היתמר מולו ומסביבו ערבוביה
של בגדים תיקים ואיברים.

ושקט, שקט מוחלט.

לאט הוא קם, מדדה לעבר בחורה ששכבה לידו, גופה דומם ולבן,
עיינה עצומות וכבדות, נראית כאילו איבדה את ההכרה. מושיקו לפת
את כתפיה וניער  קלות על מנת להעירה. טלטול אחד הספיק על מנת
לנתק את ראשה מגופה הדומם. הראש התגלגל עד שנעצר על ברכו של
מושיקו שהחל להתנשף בפראות, ואחרי זה הוא לא זוכר כלום. הוא
התעורר בבית החולים שמסביבו משפחתו המודאגת, אולם, השמחה
"שניצל בנס". מלבד עור תוף קרוע בשני האוזניים והלם קל, מצבו
הגופני היה תקין והרופא המליץ על "מנוחה מוחלטת" - דבר שמושיקו
הבין בלבו שלא יוכל כבר לממש.

וזו היתה שגרתו מאותו היום: כאב ראש, ריצה מטורפת וניסיון
למנוע פיגוע. לאט לאט הוא השתכלל ולמד מהטעויות. פעם אחת,
למשל, הוא כבר איתר את המחבל בצעדים זריזים אולם לא מסגירים,
ניגש לאיזה חייל חמוש שעמד ליד הפלאפל. מושיקו ניסה להסביר
לחייל את תמונת המצב. החייל  שמפיו נזלה טחינה הביט בתמהון
מעורב בגיחוך על האדם שעומד מולו, שממלמל מילים לא ברורות,
שבקלות יכל להיות אבא שלו וכולו נרגש עם כתמים גדולים של זיעה
מתחת לבית השחי וחשב בלבו: "עוד אחד מהמשוגעים האלה שרק
ירושלים יכולה לייצר". הוא ניסה לפטור אותו בחיוך ואף נתן לו
שקל.
במקום לנסות פתרון אחר מושיקו, שעוד היה אז חדש, זרק בחימה את
השקל הצידה ותפס את החייל במעילו בשארית כוחותיו תוך שהוא מסנן
לחייל הנדהם "יש מחבל ב..." אך עוד הפעם נקטע משפטו ושניהם
הוטחו ארצה בעוצמה.
מאותה תקרית, הוא סמך רק על עצמו. תמיד חטף איזה נשק, ואם לא
מצא נשק הוא אילתר. פעם היה זה קרש מאסיבי מאתר בניה סמוך
שנשבר על ראש המחבל ההמום. פעם היה זה כיסא ופעם אף תקע סכין
ענקית שנלקחה מחנות שווארמה סמוכה. הוא עבד ללא לאות, נעלם
מייד אחרי, פוחד מכוחו, משקיט שוב את השד שבראשו.

אך אדם הוא אדם. וכמה זמן אדם בן שישים יכול לרוץ ברחוב כמו בן
עשרים. גוון פניו נהיה ירקרק, שיעוליו הלכו ונהיו תכופים,
נימים אדומים וכחולים ביצבצו בצדעי אפו ומסביב לעיניו הופיעו
כתמים שחורים גדולים.
מושיקו החל לחלות ויותר מידי עיניים מבוהלות הטרידו אותו
בלילות ואף בימים, ברגעים בהם חלם בהקיץ. לא, זה לא יכל להימשך
כך עוד הרבה זמן.

היתה זו עוד אחת מאותן "הקפצות" (כך הוא קרא לזה בינו לבין
עצמו שנזכר בטירונות מלפני שלושים שנה). ראשו הקודח כיוון אותו
לתחנת אוטובוס, אך שהגיע, הבין שאיחר, המחבל כבר על האוטובוס
ומחכה "לשעת השין". ללא שהיות קפץ במהירות על המדרגות שלפני
הנהג מתנשף ומזיע. האוטובוס החל בנסיעתו. בקור רוח הוציא את
ארנקו וסידר את נשימתו. מושיקו כבר היה מיומן מספיק ע"מ לדעת
שכל התנהגות יוצאת דופן תפעיל את התופת. הוא אמר תודה לנהג
שהושיט לו את הכרטיס בפיזור דעת. זוית עינו קלטה את המחבל
שמיהר לשבת בכסא האחורי.
לאט ובזהירות, משים עצמו מסדר את הכרטיס והעודף בארנק, התיישב
מושיקו שני ספסלים מהמחבל שעיניו נעוצות בחלון שלידו ושפתיו
ממצמצות תפילה או שמה הן סתם רועדות. בלבו של מושיקו החלה
להרקם תוכנית. הוא ידע איפה המחבל עתיד לבצע את זממו. כרגע
האוטובוס מלא למחצה אולם בקרוב יעלו תלמידי החטיבה שחוזרים
הביתה וימלאו כל ס"מ פנוי באוטובוס. הוא גם הכיר רחוב שקט
שכמעט אין בו תנועה, מרחק דקת נסיעה מהתחנה המדוברת. והוא חיכה
לרגע האמת בקור רוח החולני שסיגל לעצמו לאחרונה.
כעבור מספר דקות קם המחבל ממקומו לעבר אמצע האוטובוס ונעמד.
מושיקו קם אחריו בזהירות, מנסה לא לעורר חשד ובקימה הזו הבין
לפתע שזו הפעם האחרונה שברכיו כואבות וזו הפעם האחרונה שהוא רץ
כמו משוגע ברחובות ירושלים, ושזוהי פעם אחרונה שהוא עייף, כי
הוא הולך עכשיו לישון סוף סוף.
והתקבלה ההחלטה, וכנראה שגם לא הייתה הרבה ברירה, ובדיוק שחלף
המחבל לפני הדלת האחורית, בזריזות של חתול גוסס כרך מושיקו את
ידו מסביב לכתפי המחבל וביד השניה הוריד בחוזקה את ידית החרום
של הדלת.
הדלת נפתחה בבת אחת ומושיקו נפלט מהאוטובוס הנוסע כאשר הוא
חובק את מותו. אותה שניה, לפני ההתפוצצות, שהחרידה את כל העיר
וגבתה הרוג אחד אנונימי ופצעה קשה קשישה שספגה מסמר בצווארה,
עיניו של מושיקו כבר היו עצומות. לא בכוח, אלא בשלווה וכלל לא
הביטו בעיניו הצעירות והמופתעות של עאבד, ולאט לאט צנח אל
הכביש, כבד, שליו וקריר כמו אבן ירושלמית.