ישבתי 20 דקות בלי תזוזה ורק הסתכלתי סביבי, חסרת כל חשיבה.
הסתכלתי בעיקר דרך החלון.
הבעת פני לא היתה נעימה במיוחד.
במחצית היום התפקעתי מצחוק וכבר לא נשארה לי אנרגיה לבכי שבא
אחריו.
בהשתקפות של החלון ראיתי את העניים הנפוחות שלי מחוסר שינה ואת
הפסים תחתם שבתהליך הפיכה לצבע כהה.
כאבו לי הרגליים מעומס וכאבה לי היד מעודף פעילות פיזית.
החלון פתאום ניפתח וניסה להעיף דפים לבנים שהיו מונחים בעדן
החלון.
הרוח היתה קרה והתגברה מפעם לפעם מעט... עד שהעיפה בהצלחה נייר
לבן עד אלי.
לקחתי אותה והנחתי אותה מולי.
הרמתי מכחול שהיה בתוך כערת המים, והשפרצתי על דף אחר צבע
גואש.
עברתי עם המכחול על כל הצבעים במשיכה אחת ומרחתי אותו על הדף.
יצאו קוי צבע ארוכים שבניהם הצבעים השתלבו יחד אך גם היו
מופרדים.
זה היה יפה.
המשכתי למרוח צבע בספירלה אחת גדולה שהולכת וקטנה תוך כדי
שנכנסת למרכז הדף יותר.
סיבובים על סיבובים, צבע אדום, צהוב, סגול, כחול, תכלת שחור
לבן, זרמתי עם מה שהרגשתי, עיגולים על עיגולים ואיבדתי את
עצמי. לדבר שיצרתי לא היתה מטרה, ולא היו לי אינסטינקטים לעצור
ולחשוב לשניה עד שהשתלטתי על היד והנחתי את המכחול.
התישבתי והפסקתי לרגע.
הבנתי עכשיו.
הבנתי עד כמה אני מבולבלת. כל כך מבולבלת שמרוב חשיבה המצב
נהיה חסר חשיבה.
יש לי ספירלה בראש. מערבולת של רגשות שלא ברורות לי עדיין.
מערבולת של כאב שלא מובן ומוגדר.
מערבולת של החלטות שעוד לא נסגרתי עליהם.
מערבולת של חששות שאני משקרת לעצמי כדי לא להתעסק איתם כרגע.
דוחקת ומכחישה עובדות שיופיעו בבום אחד גדול בעוד כמה חודשים.
ואני לא מודעת לכך שאולי אני עכשיו מדברת שטויות.

מאוד יכול להיות... שאני לא מכחישה דבר, שאני לא בורחת מכלום.
אולי אני רק סופגת את הכל לעט. (לא סתם נותנים לי תוספת זמן
במבחנים).
אולי לספיגה דרוש תהליך. עדיף שלספיגה יהיה תהליך.
עדיף שידע איך לספוג כדי שיספוג את הכמות הנכונה.
עדיף שהדבר יתבשל לפני הנגיסה. ואז היא לא תהיה קשה כל כך.
לא תשבור את החלקים העדינים הרגשיים שנפגעים בקלות.

כאב ראש חד.
רעידות ברצפה, עט שהקפיץ שלו מתקתק.
עייפות שחבל על הזמן.
הכל מסתובב ומסתובב ומסתובב... ונופל עמוק עמוק בפנים
ומתערבב.
בחילה ועצבים ורצון חזק לצרוח ולבכות.

זאת פשוט מערבולת שבתוכה ספירלה.