רצף משפטים הגיוני, שמתחבר לחבורת פיסקאות לא הגיוניות
בעליל.
אולי זה בגלל שעכשיו אמצע הלילה והחומר הכתוב רצה להיכתב.
ידעתי שצריך להשתמש בעט ולא להקליד את המילים ישירות למחשב...


מסתכלת על העמוד שלי בבמה חדשה. קוראת יצירות עתיקות שכתבתי
לפני שלוש שנים, ארבע, חמש...
וואו.
מי היה מאמין?
אם הייתי קוראת את היצירות הללו לפני חמש שנים, בלי שם כותב
ושאר ירקות, אני לא חושבת שהייתי מאמינה שאני זו שיכולה לכתוב
את כל זה. Hell, כשאני קוראת עכשיו דברים שכתבתי בזמנו ולא
הקלדתי למחשב עד כה, אני עדיין מתקשה להאמין שכתבתי את הדברים
האלה.

מהיכן באה השראה לכותב? כיצד התפתחות של כותב מושפעת מחייו
האישיים? הציבוריים? התרבות בה הוא נמצא?
ככל הנראה, ההשפעה קיימת. רק עכשיו שמתי לב לזה אצלי.

תמיד, לכל דבר שכתבתי היה קשר כלשהו, ישיר או עקיף (לרוב ישיר)
לאהבה בצורה כלשהי. אולי בגלל זה לא חשבתי שהכל משתנה מסביבי.
למרות זאת, במבט אחורה על היסטוריית הכתיבה הלא-ארוכה-אך-נחמדה
שלי, אני רואה השפעות של גיל ומאורעות. בעבר הייתי כותבת הרבה
יותר סיפורים מאשר בימים אלה, כנראה כי פשוט היה לי מה להכניס
בסיפור. בשנתיים האחרונות, נדמה לי שלמדתי להכניס הרבה יותר
לתוך השורות הקטנות והמעוצבות של הפואטיקה במקום למרוח הכל
בסיפור.
הכתיבה ה"אמיתית" שלי, האוטוביוגרפית, החלה בתור סיפור.
הסיפור, "מטר שישים ואינטואיציה", היה תיאור ריאליסטי למדי של
מערכת היחסים הראשונה שלי, בגיל 17 וחצי, ונכתב בגיל 18 לאחר
תהיות וליטושים בראש (שהרי יצירה, לאחר שנכתבה על הנייר/מקלדת,
קשה יותר לתקן). הכתבים האוטוביוגרפיים שעקבו אחר הסיפור הזה
היו, והינם עוד, שירים. בניגוד לסיפורים שכתבתי, נדמה לי שכל
שיר שנכתב קשור באופן ישיר לחיים האישיים שלי. למרות זאת, רק
לשירים הכואבים באמת נתתי את השם שמגיע להם. שירים בעלי שמות
של אנשים (אריאל, דינה, יובל ועוד מספר שמות סמויים) קיבלו
שמות אלה פשוט כי הם היו בין האנשים או המאורעות
החשובים-כואבים ביותר שיצא לי לחוות, אנשים וחוויות שהשפיעו על
תפיסת העולם שלי בצורה רבה-עד-קיצונית. כך, ניתן לעקוב אחר
החיים שלי בקלות רבה, לפי הנאמר בשירים. בייחוד בכואבים שבהם,
שכן הכאב מדבר במילות הנפש.

אני מתפתה להכניס את חיי האישיים אל תוך השורות, לספר על מה
גרם למה, מתי ומדוע התחיל תהליך זה או אחר להשפיע על הכתיבה
שלי, אך עדיף שלא. לשם כך הבלוגים קיימים, ואינני זקוקה לבלוג
שכזה כאשר העמוד שלי בבמה מצליח לשמש כעין בלוג-סמוי-גלוי לכל
העובר עליי בשלב זה או אחר של חיי ה"בוגרים" בשנים האחרונות.
ולמרות זאת, בלי פרטים מיותרים...
שבעת החודשים האחרונים גרמו מהפך עצום לכל זווית הראייה שלי את
העולם. במהלך החודשים האלה, התחלתי לצאת עם בחור שהיה אהבה
אמיתית בשבילי, אולי לא הראשונה, אך בהחלט אחת מני מעטות
ובהחלט קיוויתי שהוא יהיה גם האהבה הגדולה והאחרונה שלי,
לתמיד. לאחר שנים בהן נלחמתי בעיקשות נגד מוסד הנישואין וכל מה
שהוא מסמל, ידעתי שברגע שהוא יציע, אני לא אהסס לפני שאומר כן,
בחיוך גדול ועם נשיקה מהסרטים.
ואז נפרדנו.
בתקופה בה היינו יחד, אלוהים הפך לצלע שלישית במערכת היחסים
שלנו, ולא בגלל האמונה שלי.
אחרי הפרידה, שבאה לי בתקופה מאוד קשה (טרום-תקופת מבחנים
ראשונה באוניברסיטה), לקח לי זמן רב להתאושש. חלק ניכר
מההתאוששות שלי, או לפחות מהניסיונות להוציא את הרעל החוצה
מהפצע, ניתן לראות בשירי האמונה שלי. השירים "יובל" ו"בין דת
לאהבה" נכתבו ביום הפרידה, תוך דמעות שהרטיבו את ידיי, את
המקלדת ואת הכרית ששימשה לי מפלט, בזמנים בהם הצלחתי להסיט את
מבטי מהפצע המכוער שהיה ליבי עד זמן קצר לפני-כן. השיר "אלוהים
ואני", שיר האמונה הבא שלי, נכתב במהלך שיעור לאחר שחשבתי שכבר
התחלתי להתגבר על שברון הלב. רק בתקופה זו, חודשיים וחצי לאחר
הפרידה, בעודי עדיין לבדי מתוך בחירה (לראשונה בחיי, נדמה לי),
אני מודעת לעובדה שהלב שלי אמנם החל בתהליך הריפוי, אך עוד דרך
ארוכה לפניי בטרם אוכל להגיד שבאמת התגברתי על הכאב הרב.

כך קיבלתי את אלוהים, בו אני מסרבת להאמין באופן עיקש למדי (יש
האומרים באובססיביות, אך איני מסכימה עמם מסיבותיי השמורות
עמי), כחלק אינטגרלי מהכתיבה שלי. אלוהים ואהבה מצליחים להתחבר
טוב למדי בכתיבה שלי, שרובה נוגעת באהבה ואכזבה כאחד, בנסיבות
שונות ולעיתים מעט משונות.

התבגרתי קצת בשנה האחרונה, נדמה לי.
ידעתי שזה צריך לקרות.
לא רציתי.
למען האמת, זה לא כל-כך נורא.