הורדתי את תלתלי אחד אחד. אחד אחד נפלו חלל על הסדין הקר שעל
מיטתי. בערך ב-2 בלילה.
כשסיפרתי לך למחרת, בכית. למה בכית? זה בסך הכל שיער.
ואתה אומר שאני לא מבינה, אבל אתה לא מספר.
אחר כך גזרת את תלתליך שלך. אני לא בכיתי. למה שאבכה?
אני עדיין לא הבנתי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל תלתלי ארכו בשנית. שלך עדיין
לא.
ועכשיו כשאני נשכבת על הכר ושיערי מתפזר כהילה סביב ראשי אני
חושבת, מה היה קורה, אם רק לא הייתי לוקחת אותם ממך.
אבל לא הבנת, שלא הסרתי עיני מהתלתלים, דבר לא נחתך בטעות.
איפה אתה עכשיו? שיערה של מי אתה מגלגל בין אצבעותיך?
ושוב, צומח, אורך השיער, והשנה הרה וכורעת ללדת.
אתה אמרת שאתה חוזר. לא בהרבה מילים.
ושוב שגרה רכה ומתוקה של רגעים שטופי שמש והמיסתורין הערפילי
סביב ראשך המוטה כשנשקת לי.
ולא הבנתי, לא ידעתי, שאצלך הזמן עצר מלכת.
רק שצילמת אותי ראיתי. בבואתי לא הייתה אני בעיניך.
הייתה זו האישה גזוזת השיער.
צבועה באדום ונוצצת מעדשת מצלמתך.
ועכשיו כשאני נשכבת על הכר ואני מרגישה את מגע הכותנה על ראשי
הריק מכל, אני חושבת, מה היה קורה, אם רק לא היית.