זו תהיה, בשאיפה, הנובלה הראשונה שלי, אם זה לא ייהפך לאיזה
רומן ארוך ומסורבל. מעולם לא התחלתי לכתוב משהו, הפסקתי, ואז
המשכתי שוב. כל הסיפורים הקצרים נכתבו בנשימה אחת. אני מפחד.
תגידו לי מה אתם חושבים על הפרולוג.

תוספת מאוחרת: אני לא יכול לכתוב סיפור ארוך. כך שאני לא אמשיך
את זה. עמכם הסליחה או משהו. וכן, אני אפס.

פרולוג - בעולם של נשים אין גברים (שם זמני)

חמש בבוקר היא השעה בה היום שעבר כבר שכח את חומה העוטף של
השמש, וזו עוד לא הספיקה להזכיר ולהשכיר את חומה ליום הבא. שעה
שכזו, ביום חמישי שכזה, קיפאון ארץ ישראלי מרכז את עורי, תפסה
אותי שומר שמירת לילה במחנה רבין בתל אביב, רובה מיושן מיישן
את כתפי, חגורת ג'ובניקים עוטפת את ירכיי, כפפות, מעיל, כובע
גרב, צעיף עבה ופחד עמוק, טהור ובלתי מוסבר שפעפע בעורקיי ולא
נתן לי מנוח. עצם היותו של פחד זה בעלים גאה של שלושה שמות
תואר, לא נותן תוקף לגיטימי לסיבה בגינה פשה כמחלה ממארת
בנפשי. השמירה ג'ובניקית לכל דבר ועניין, המחבל הכי קרוב
למסלול הפטרול, סביר שנאנס במרתפי משרד הביטחון שמעבר לבלוק
ע"י אחד, ג'יימס או משהו; מסלול הפטרול מהווה הליכה של חמש
מאות מטרים לאורך חומה שמעבר לה פועם רחוב שאול המלך בתל אביב
רבתי, אותה תל אביב המרוצפת במשטרות מתחת, ומרושתת בצבא מתחת
למתחת, בה אני משרת וגר כבר שנתיים. אין שום סיבה שבעולם
שבפטרול לא משמעותי זה, יכתיב הפחד את התנהלותי. מאידך ולמרות
כל זאת, חטאתי חטא גדול, כנראה, ועונשי הסתכם בכל עץ מעבר לכל
פינה שנראה לי, באותו בוקר חשוך וקר שתפסני, כמו ערבי גדול
ומסוקס עם קלצ'ניקוב שמתעקש לחורר את בשר גופי הרך בעופרת
לוהטת, בכל אופנוע שנוסע בטורים גבוהים שמחלים לי שריקה בקוטר
5.56 החולפת לי מעל ראשי ומחרישה את אוזניי, בכל עלה שנושר מכל
עץ שמשמעותו רימון שהוטל, והנה אני מתפצל לפרודותיי, עוד שניה
וחייל אחד פחות, ואם שכולה אחת יותר.
כשעתיים הילכתי בפטרול המחריד הזה, קופץ ונרתע אחרי כל סיבוב,
אחרי כל פינה, מחניק צווחות כמטורף ומושך באפי כמנוזל, שומר על
גדר מפורזלת חיישני תנועה מתקדמים ומצלמות אינספור, מקדים את
הישועה בכל צעד ושעל, מת להשתין, מת לזיין, מת להרגיש חום גופה
של אישה תחת שמיכת פוך צמרירית, ופתאום מת.
לרגע, מתי.
באותו הרגע בו נבהלתי וצווחתי כילדה, אחרי שקפץ עליי איזה עץ
רקוב שארב לי מאחורי איזו פינה שחלפתי על פניה כבר מיליון
פעמים, עץ שנראה, באורח פלא, כמו השייח' יאסין שהימר נגד אללה,
הרוויח את יכולתו להשתמש בשתי רגליו ועתה הוא אוחז שברייה
גדולה, חורש מזימות ועוטה הבעה זדונית, אז, מיד אחרי הבהלה
ומעט לפני הרגיעה, חשתי בתזוזה, עמוק בסקטורים המימיים של
גופי, שם מספר לא מבוטל של איברים חדלו לפתע לפעול ופלטו אוושת
רווחה, כמכונה גדולה ומורכבת שפועלת כבר עשרים שנה ובלי אזהרה
שובקת לעד. איזו ישות, איזה משהו גדול ובלתי נראה לפת את מהותי
כולה בידו הגדולה ועשה חושבים. כן, חשב. לא, חשב. כן? חשב? לא?
למחוץ? להרפות? גלידה וניל, או שמא שוקולד? עם פצפוצים או
בלי?
מחשבה אחת ויחידה מילאה את מוחי ההמום באותו הרגע ההוא, האיום,
הציפה את חללי מוחי והדביקה, כווירוס מחשבים נבזה במיוחד, את
כל התאים האפורים בבת אחת ובנחשול אדיר, וכך עמדתי במקומי,
המום ומזועזע, וחשבתי את המחשבה הסתומה: "הותקלנו! תירק את
המסטיק, חת'כת אפס!". ברטרוספקטיבה, ולדעתן הקובעת והבלתי
מתפשרת של הלסביות השולטות עתה במטרופולין התל אביבי ה"מנוער",
זו הייתה המחשבה שהצילה אותי, ועל כן הדביקו לי את הכינוי
הידוע שלי. אבל אלה, יוצאות להן מהפה כאלה שטויות שהייתי מעדיף
לדלג לזרועותיו המזמינות של בוראי, במקום לשמוע עוד מילה אחת
מפיה של עוד מלקקת ברטולין.
בסופו של דבר התנערתי מהכאב המצמית שהצמידני למקומי, מהחישכון
המנטאלי שנעטה עליי, ותמהתי אם אדם בריא שכמותי, שמעשן רק ארבע
שנים (אמנם הרבה סיגריות ליום, אבל בחייך), מסוגל לחטוף איזה
התקפון בגיל עשרים. מאחר ושמתי לב שמכל העסק הזה יצא רק
שהתחממתי קצת, וכבר הרגשתי יותר טוב, חימום אדרנליני, ופי חדל
להזיל הבל שומני עם כל נשיפה, פשוט המשכתי בפטרול כמו חייל טוב
כנרית, מהדס לי לדרכי, ושכחתי מהעניין.
עכשיו כשאני חושב על זה, אני ברייה מאוד משונה.

הפרעות החלו כמה דקות אחרי שש בבוקר. קצינת המשמר האחראית על
האזור שלי תפסה אותי מנמנם בעמידה, אבל נראתה נסערת אף יותר
ממני, כשהקצתי רק כדי לגלותה עומדת מולי ובוהה, ואני ברמה
תת-הכרתית חורפית שכזו. "איפה כולם?", הפליטה, רועדת.
"שומרים," אמרתי לה, "לא יודע." היא תפסה לעצמה את זרועה
הימנית בזרועה השמאלית, ואז עלה בדעתי להביט בעיניה, וחשבתי
"חתול." אישוניה היו מורחבים, עיניה הירוקות פעורות כבורות של
מדמנה גרעינית עשנה, שפתיה המלאות קמורות מטה בעווית קלה, והיא
נראית כאילו איבדה את שפיותה מרוב בהלה. פטמה זקורת קור אחת
בצבצה מבעד לשיערה החום שגלש לה על חזה, מבעד למדי הדקרון ואף
מבעד לחזותה הרשמית, דבר שעורר בי חשק עז לאסוף אותה אל בין
זרועותיי ולהאכיל אותה בבולשיט. "את בסדר?" שאלתי אותה. הנחתי
יד אחת על כתפה, והיא נרתעה ממני בעדינות ואמרה "אני בסדר,
נראה לי, אבל משהו לא נכון פה. כל הפטרולים, כאילו, כל הבנים
נעלמו לי. הבנות יושבות או הולכות או שוברות (שמירה, י.מ),
והבנים פשוט... לא יודעת. נעלמו." היא זעה מצד לצד כסהרורית
ושיחקה עם רגליה בעלי האקליפטוס שעל האדמה הקרה, סורקת את
הקרקע במבט עצוב. תמיד אהבתי את העצובות. התפלאתי על הבחורים
האחרים. אפילו ג'ובניקים מאורגנים בחבורות לא היו שוברים שמירה
בצורה כזו. "אני פה," ציינתי לבסוף. היא חייכה חיוך עצבני,
"כן, אני רואה. מוזר. טוב אני הולכת לדווח," אמרה והזדיינה משם
בצעדים המהירים להפליא האופייניים לבוגרי בה"ד 1, כשהאם-16
חובט לה בירכיה הנהדרות עם כל צעד בה"ד - אחדי באדמה. "קצת
פסיכית," מלמלתי לעצמי, מתחיל לנסות להעביר את חמש עשרה הדקות
האחרונות של השמירה הארורה כמה שיותר מהר. "אבל יפהפייה."
כמובן שהניסיון היה מיותר לחלוטין, שכן הימשכותן של חמש עשרה
הדקות האחרונות של כל שמירה באשר היא לעד תהווה מינימום
שעתיים. עברו שעתיים, השמירה נסתיימה בסופו של דבר ללא תקלות,
מלבד התקף אסטמה קטן, משאף גדול ושיחה קצרה עם חתול ג'ינג'י
צמוק ומכוער שסיים גם הוא את משמרתו, ולא היה מעוניין.      

חיכיתי למחליף. עשרים דקות חיכיתי. עמדתי שם, מטפטף את רגלי
במדרכה, קופא מקור ועצבני למדי, שר בקול רם איזה שיר של
אלאניס, משהו נחמד על שריטות בגב ומציצות בתיאטרון, בלופ חוזר
ונשנה. לילה מוזר עבר על כוחותינו, ואיפשהו בקרביי הרגשתי
שמשהו קורה, משהו לא שגרתי. ברכיי כאבו מההליכה המרובה (שבר
הליכה ישן שהקיץ משנתו) ועיניי עייפו ודמעו בגלל הקור העז.
בסופם של אי אילו עשרים הדקות, כיוונתי צעדיי לרחבת המשמר,
לראות מה. בדרך עשיתי עיקוף קצר כדי לעשות רושם על מישהו,
כאילו חיכיתי יותר זמן, ורק אז חזרתי בלי שהחליפו אותי. הרושם
הגדול נתקל באין מענה, כי כשהגעתי לרחבה בה מתכנסים השומרים
לפני ואחרי כל שמירה, רחבת המשמר של אזור ב', האזור שלי, לא
היה שם אף אחד. הפסים, במלעיל, הנלקחים מחיילי המשמר לפני
השמירה כדי לוודא שהם אינם נפוצים לכל רוח באמצעה, הפסים
שמוחזרים לשומרים אחרי השמירה בטקס קטן ומופלא שחותם עוד לילה
סיוטי ומיותר, קישטו את הרצפה באלגנטיות רנדומלית של ירוק
ורוד. מצמצתי בטמטום והרמתי את הפס שלי, רק ממלא את מנת חלקי
בניקיון הסביבה, ודחפתי אותו לתוך פנקס החוגר. אחרי חיטוט ארוך
וקילוף כמה שכבות חורפיות מעליי, הצלחתי להכניס את החוגר לכיס
המעיל הפנימי. מהסס שכמותי, דפקתי על דלתה של מפקדת המשמר, וזו
ענתה לי בחריקה ובהיענות כלל-חיילית, ונפתחה לרווחה מעצם
דפיקתי הקלה. החדר היה ריק מאדם, ורק מקרר קטן, בקבוק קולה חצי
ריק, ארוחה סינית קרה ומיטה נמוכה ממתכת ריהטו את הדירונת
הצבאית הדלה. בסריקה מואצת גיליתי כתם אדום-דם קטנטן שהותז על
דלת המקרר, אף שזה המקרר היה ריק מתוכן. הסתובבתי, ופלטתי
גניחת הפתעה, כשראיתי מאחוריי הדלת, בהסתר, רסס בינוני של דם
שהותז באקראי, שביבים קטנים של אנושיות שחוברו להם יחדיו
ועיטרו את פיסת הקיר המוצלת.
ריח של כספית עמד באוויר. ריחה של התרחשות כלשהי, שלא שככה
לגמרי. לפני חצי שעה לכל היותר קרה משהו תזזיתי בחדר הזה,
חשבתי לעצמי בהיסח הדעת. האוויר עוד לא נח על מקומו בחדר מפקדת
המשמר. אל תשתה מהקולה, אל תאכל מהסיני. רוץ אל הגבעות והסתתר.
חרא כזה. רעד עבר בגופי כשסגרתי את הדלת, משאיר את החדר הריק
שיהרהר בחוויותיו האחרונות.

אחרי שבדקתי את חדר המשמר הריק (מאדם, שכן חפציהם של הבנים נחו
שם, ממתינים לבעליהם), שאון ריצת קצין נשמע לפתע מאחורי מחיצת
הפח שהפרידה בין רחבת המשמר לכביש, טקטוק מגפי צבא שחורות
שהדהדו על המדרכה המתחממת לאיטה. או שמא זו קצינה, ונעליה מגפי
דר. מרטינס שחורות? לא ראיתי, שכן המחיצה נמשכת עד אל מעבר
לקיר מבנה המשמר, וטקטוקי הריצה נמשכו ונמוגו מתחום שמיעתי
מבלי שאחזה ברץ עצמו.
עמדתי במקומי זמן מה, מנסה להסדיר את מחשבותיי, להפיג את
הבלבול שחשתי ולהחזיר את השקט המיוחל לנפשי המפרפרת.
עם עבור הדקות בהן עמדתי בשקט במקומי, התחלתי להבחין בקולות
משונים. הסתבר לי, במחשבה אחורנית, שקולות אלה נשמעו ברקע כל
הזמן, פיסות סאונד קטנות ומעניינות שהשתלבו לי עם הרגשתי
הכללית, ולא שמתי לבי אליהם, או ששרתי משהו של אלאניס, שיר
נחמד על בגידה וצלב על גב.
התחלתי שם לבי לקולות מלחמה קטנה, מלחמת נמלים.
פיצוצים נשמעו, רחוקים וקרובים, אך תמיד חרישיים במידת מה
ובאורח פלא. צעקות וצרחות וצווחות, מכיוונים מגוונים, וצרחה
אחת מהדהדת של אימה נשית שנבעה, איכשהו, מתחת לרגליי. קולות
ריצה ושעטה, מכל כיוון ובכל זמן.
אוושות מחרידות שמקורן בעצם גדול שנופל, נושר לו ממקום גבוה
למקום נמוך, התחלתי. קולות נפילה שלעיתים נסתיימו בפיצוץ,
לעיתים בהתזת נוזל אדירה, שפריץ שכזה, לעיתים בשקט מוחלט,
החלטי, ולפחות נפילה אחת שכזו שלא נסתיימה כלל, ואני עודני
שומע אותה בראשי. מזמזמת לי באחורי קרקפתי, מגיעה ונדמה ושוב
קמה, בתוכה אלפי צורחים קטנים, קול אש בוערת, פצפוץ להבות,
קטעים קטנים ומשניים של מכונות הקוראות קריאות אזהרה חוזרות
ונשנות, קול תקתוקן הקל של נורות אדומות נדלקות, שפות שונות,
גופות שונות, צרחות דומות.
הכל בצדו השני של מצחי, פועם ומקיש, ובעודי עומד שם ברחבת
המשמר ומאזין, החריש את אוזניי קול פיצוץ עז ומרתיע וקרוב מאוד
ובדרך חשודה גם קצת אדום, וכשהבטתי מעליי יכולתי להבחין
בבירור בעשן שחור המיתמר לתוך תמונת השמיים המוגבלת שלי, על
רקע הזריחה, נכנס מהצלע הדרומית ויוצא מהצלע המערבית.

רצתי החוצה מרחבת המשמר המסוגרת ואל תוך סוף העולם הידוע לנו.
נראה לי, ממבט תמה ראשון, שכל המטוסים התרסקו, כל המכוניות
התנגשו, השמש התפוצצה, השמיים הכחולים נשרפו והאדימו, כולם
מתים, סופי קרב, ואני לא אזדיין יותר בחיים.
אחר כך הסתבר לי שרק חלק היה נכון, וכל השאר, ובכן, ההפך
המוחלט, הגמור והסופי.

הפרק הבא:
פרק א' - בעולם של נשים אין צבא