"די, ליאת" אמיר אמר וניגב את הדמעה מלחיה. "אל תבכי". היא
משכה באפה וניגבה בחופזה את פניה. "למה לא לבכות?" היא שאלה
בקול סדוק. "הוא לא היה רוצה שנבכה" אמיר ענה לה. "הוא היה
רוצה שנשב ונריץ דאחקות על כל השטויות שהוא היה עושה תמיד".
"כן?" היא שאלה והפנתה את מבטה הזעוף אליו. "ואיך אתה יודע
בדיוק מה הוא היה רוצה?" היא שאלה בקול תוקף. "את מכירה אותו
לא?" הוא ענה, "תמיד ציני עם משהו מתחכם להגיד. את יודעת איך
הוא היה". הוא עצר, "הוא לא היה רוצה שנבכה". "אה, כן?" היא
ענתה לו. "אז תגיד לי שניה, מר "אני מכיר אותו כל כך טוב",
לאיזה צד מהאישיות העליזה שלו היית בדיוק משייך את העניין הזה
של לתקוע לעצמו כדור בראש?" "הלו..." התערב אלון, "זה לא
פייר". "מה לא פייר?" שאלה ליאת. "זה שאני אומרת את האמת?" היא
קמה ממקומה והעבירה את מבטיה בין כל החברים שישבו במעגל. "איך
אתה יודע מה הוא היה רוצה?" היא שאלה שוב את אמיר. "אולי זה
בדיוק מה שהוא תכנן, חשבת על זה?" היא הפסיקה ומשכה שוב באפה.
"אולי רגע לפני שהכדור פוצץ לו את המוח הוא דמיין לעצמו אותנו
כאן, בוכים, נקרעים מכאב, וזה בדיוק מה שהוא רצה? הא? אולי הוא
רצה שאנשים ישבו ויבכו, ויבכו ויצרחו, כדי שכל העולם ידע שאהבו
אותו וחבל שהוא מת? על זה חשבתם?" "די, ליאת" אלון לחש בשקט
מאחוריה, "אנחנו לא צריכים את זה עכשיו". "בסדר" היא הפטירה
וחזרה לשבת במקומה. "את מכירה אותו" היא ציטטה את אמיר. "אתם
יודעים מה אני חושבת? אני חושבת שאנחנו לא הכרנו אותו". היא
אמרה וניסתה להסתיר את העובדה שהיא הייתה צריכה לקנח את האף.
היא שלחה את ידה מאחורי גבה וחיפשה את התיק שלה. היא מצאה אותו
והוציאה מתוך אחד התאים טישו. היא קינחה את אפה, מנסה לשמור את
הצליל נמוך, אבל הצורך להוציא את מה שהיה בפנים התגבר עליה.
היא קינחה את האף בחוזקה פעמיים וזרקה את הטישו המשומש לצד.
"אני חושבת שלא הכרנו אותו בכלל". היא חיכתה לתגובה, אבל כולם
ישבו בשקט. "ואתם יודעים שאני צודקת. אני מרגישה את זה". קול
חלש נשמע ברקע. היא חיפשה את מקור הקול וראתה מולה את רונית
מסתירה את פניה בידיה. "אני חושבת, שזה בדיוק מה שהוא היה
רוצה" היא אמרה. "הוא היה רוצה שנבכה. הוא היה רוצה שנרגיש
אשמים עם עצמנו. הוא היה רוצה שנתחרט על כל הפעמים שהוא רצה
להגיד משהו רציני ואף אחד לא הקשיב לו"
הבכי ברקע התגבר. "ככה זה איתו. הוא האמיתי. תמיד אהב דרמות."
רונית קמה ברישול ממקומה וברחה לצד, רחוק מהעין. עידו קם אחריה
והלך לכיוון שאליו ברחה. "את מוכנה להפסיק?" שאל אלון בלחישה
תקיפה. "אפשר לעשות את זה אחר כך". "לא" היא חרצה. "צריך לעשות
את זה עכשיו, כשזה עוד טרי". "לא הכרנו אותו, וזה כל העניין".
"מה זה משנה עכשיו?" שאל גיל. "הוא היה אדם טוב, ועכשיו הוא
מת". "ומאיפה לך בדיוק שהוא היה אדם טוב? הא? אולי הוא בכלל
היה סוטה מין בסתר?" "את יודעת שלא" אלון לחש בשקט. "אני
יודעת?" היא שאלה והסתכלה לכיוונו. "ואם היית שואל אותי לפני
יומיים אם הוא היה יכול לתקוע לעצמו כדור לראש, לא היית עונה
אותו דבר?" אלון פתח את פיו ככדי להגיב, אבל ויתר. "איתנו הוא
היה טוב. זה נכון" היא אמרה כשהיא חשה שהיא פגעה במקום הלא
נכון. "ואולי זה מה שחשוב." היא הוסיפה.
"את רק כועסת על עצמך" אלון לחש בשקט. היא הפנתה אליו
במהירות מבט זועם.
"ועל מה בדיוק יש לי לכעוס על עצמי?" היא שאלה בכעס. "כי
את היית אמורה להיות החברה הכי טובה שלו. ואפילו את לא
ראית את זה בא" היא עמדה לענות לו אבל הוא קטע אותה והמשיך
"ואת כועסת על עצמך שלא הכרת אותו, כי מבין כולנו זה היה
התפקיד שלך במיוחד". "אתה לא יכול להאשים אותי!" היא אמרה
בלחישה תוקפנית.
"מאיפה אני הייתי אמורה לדע..." "בדיוק." הוא קטע אותה שנית.
"את היית אמורה לדעת" היא נעצה בו מבט זועם ומלא כעס. "דיי"
אלון אמר. "לא עכשיו". הם ישבו שם ובהו ברצפה זמן מה, כל אחד
במחשבותיו שלו. עידו ורונית חזרו מחובקים ממקום מסתורם. ראשה
היה מונח על כתפו, והיא ניגבה את פניה, מנסה להסתיר את השובל
של הדמעות. "בן זונה אנוכי..." מלמלה ליאת בשקט. "תקוע כל כך
עמוק בסרט הזה שלו של רחמים עצמיים שהוא אפילו לא שם לב
שלאנשים אכפת ממנו" "ואיך הוא היה אמור לשים לב?" אלון ענה לה.
היא הרימה את פניה מהאדמה והביטה בו, מחכה להסבר.
"מי בכלל התעסק בו? כולם היו עסוקים בשטויות שלהם. הוא תמיד
היה זה שמדברים איתו בשביל לצחוק." "אז מה" היא ענתה. "הוא ידע
שאנחנו אוהבים אותו" "אבל זה לא הספיק לו." אלון ניסה להסביר.
"הוא רצה יותר". "אין יותר מזה" היא ענתה לו בתחינה.
"והוא ידע את זה, והוא עדיין התעקש לא להבין". אלון לא ענה
הפעם. מנסה להתחמק מלהיכנס עמוק מדי לנושא. "הוא פשוט היה
בודד" אמרה ליאת בלי נמען מסוים. "יותר בודד משאנחנו יכולים
להבין." היא שוב משכה באפה, והרגישה מחנק קל בגרונה. "כל כך
לבד, שהוא חשב שאם הוא ינסה להסביר לנו פשוט נחשוב שהוא צוחק.
או שלא נבין אותו כמו שצריך, שנחשוב שהוא מתבכיין או משהו
כזה." "או" אמר אלון "שאם הוא היה מנסה להסביר לנו, פשוט לא
היינו מקשיבים". "אולי" ליאת המשיכה, "אולי בגלל זה הוא רצה
שנשב ונבכה ונרגיש חרא עם עצמנו, בשביל להתנקם בנו". "אז אתם
אומרים שזה אשמתנו?" שאל אמיר. "שאנחנו לא היינו קשובים
מספיק? שלא התייחסנו אליו? היה לו פה, אתם יודעים. הוא יכול
היה להגיד משהו". "כן, אבל..." "אבל מה? אבל הוא היה סגור?
פחדן? ביישן? הוא פחד שנחשוב שהוא מתבכיין? בטח שהיינו חושבים
שהוא מתבכיין!" אמר אמיר. "כי זה מה שהוא עשה!" ליאת ואלון
הביטו בו. "אם אנחנו כבר אומרים את האמת, אז עד הסוף." אמר
אמיר. "הוא התבכיין. חזק מאד אפילו. הוא ידע שהוא לא הכי מסכן
בעולם, ועדיין התבכיין. הוא ידע שיש לו חברים שאוהבים אותו,
אבל זה לא הספיק לו. הוא ידע שיש לו משפחה אוהבת, וזה גם לא
הספיק לו. הוא פשוט היה מפונק. לא, לא מפונק..." אמיר עצר
לשניה של מחשבה, "טוב אני לא יודע את המילה, אבל הוא בהחלט
התבכיין". ליאת הביטה בו וענתה "אבל זה לא משנה כלום. זה לא
משנה כלום כי למרות שכולנו אהבנו אותו, הוא הרגיש כאילו לא היה
לו חבר טוב ביותר משלו, מישהו שהוא יכל לדעת שהוא תמיד יהיה
בראש העדיפויות שלו. לי היו את החברות שלי, לכם את החברות
שלכם... זה מאד קשה לחיות ככה, כשאתה יודע שתמיד לאנשים יש
מישהו אחר יותר חשוב". אמיר חשב, אבל לא מצא תשובה לטענה של
ליאת. "סליחה שניה" אמיר אמר "אבל חשבתם על זה שאולי אין לזה
שום קשר אלינו?" הוא הביט עליהם בכעס. "חשבתם על זה שאולי,
הוא כל כך שנא את עצמו יותר מכולם, שהוא לא יכל להמשיך לחיות
עם עצמו? כי אחרי הכל לא היה שום דבר בחיים שלו שהוא לא היה
יכול לשנות עם טיפה מאמץ, והוא בכל זאת לא עשה את זה. לא משנה
כמה זה קשה, הוא לא עשה את זה. או שהוא ניסה ולא הצליח. ואולי
בגלל זה הוא שנא את עצמו כל כך, שהוא לא יכל להמשיך לחיות עם
עצמו". הם הסתכלו על אמיר ואז שתלו את מבטיהם באדמה שנית.
פתאום מאחוריהם נשמעה צעקה.
"אולי די!!!" צרחה רונית. "אולי די לדבר על איך הוא היה אשם
או לא אשם או טוב או לא טוב או מסכן או לא מסכן!!" הוא ניגבה
את אפה ומשכה אותו. "מה זה משנה עכשיו בכלל?? מה זה משנה אם זה
מה שהוא רצה ואם הכרנו אותו או לא הכרנו אותו??" היא משכה באפה
בחוזקה. אמיר וליאת השפילו את מבטיהם לאדמה. ליאת משכה את אפה,
וגיששה שוב מאחורי גבה בחיפוש אחר הטישו בתיקה.
"זאת לא סיבה" אמרה רונית בשקט. "זאת לא סיבה לשבת עכשיו
ולנסות להבין מה השתבש או מי אשם, או מה כל הדברים שלא ידעו
והיינו אמורים. עכשיו זה לא הזמן" היא אמרה. "כי אם כל זה באמת
היה, ואם הוא כל כך שנא אותנו על זה שלא היינו שם בשבילו, ואם
כל כך כאב לו, ואם הוא היה כל כך בודד, אז עכשיו הוא מת, וצריך
לתת לו לנוח" היא אמרה.
"לנוח". היא חזרה והביטה בליאת, שדמעות זרמו על לחייה. "זה
מה שהוא היה רוצה".