חמישי
בוקר.
קמה
מתלבשת
שרוואל
חולצה גזורה
מעיל דוב
שרוול ארוך שמכסה.
ביה"ס
חברות
הסתגרות
התפתחות
ביולוגיה
אנגלית
פיזיקה
צרפתית
מתמטיקה
הסטוריה
הביתה
אוכל
טלוויזיה
ספר
מחשב
קן
תכנון
חג
עצבים
בכי
חיבוקים
התנחלות
הביתה
אבא
כלבה
מקלחת
פיג'מה
לישון.


אנחנו מבלים את חיינו בנסיון לברוח מהשגרה הזאת, שמעיקה על
כולנו.
כמעט לכל אחד יש את הרצון לחיות בלי מסגרות, חוקים ופיקוח, אבל
הפחד לאבד את מה שכן טוב בחיים, הוא זה שמונע מאיתנו לצאת
החוצה ולהתפתח בכיוונים הנכונים עבורנו ולצעוד בשבילים
שמוליכים אותנו לעתיד שאנחנו בוחרים.

אני לא רוצה את זה
אני רוצה שלא יהיה לי את הפחד לאבד את מה שכן חשוב לי.
אני רוצה לצאת יום אחד מהבית, עם קצת כסף, והרבה ספרים, ולעבור
לגור במקום מבודד, בו יש  הרים, ים, מפלים, שלג, שמש, בדידות.
בדידות מבחירה.
אני רוצה להרגיש שלווה עם עצמי
לא לדאוג מתגובות של אנשים כלפי
לא לפחד שמא אפגע במישהו
לא להתחשב.
לחיות  בשביל עצמי בלבד.

ואני לא אעשה את זה.
אני אגדל
אתפתח בתחומים שגרתיים
אהיה נשואה לבעל שיזיין מהצד ואהיה אימא לשלושה ילדים שיתפתחו
באותה הדרך שבה אני התפתחתי, ויחיו חיים נורמליים ושגרתיים.
הם לא יתפתחו, מהפחד. אותו הפחד שקיים גם בי. הפחד לאבד את מה
שחשוב.
הפחד להיכשל.
ופשוט יהיו קיימים לשם הקיום עצמו. כולם יחיו, או שמא יתחבאו
תחת מעטפת של אושר מזוייף, אך יום יום בחייהם, הם ירגישו
ריקנות. אותה הריקנות שאני מרגישה.
בסופו של דבר אמות, בטח בבית, מתוך שינה. אולי בבית חולים,
ואולי במכונית בדרך לקופת החולים.
אולי בכלל אמות מפיגוע, אותו ביצע מחבל שחי בדיוק כמוני, על
מנת לחיות פרק זמן מסוים, ואז למות. והוא ימות ויזכה בהרכרה.
הוא הועיל לאנשים בחייו, הוא ביצע את הדבר אליו יועד. הוא
יוזכר ע"י אנשים שיהללו את מותו יכבדו, ויוקירו אותו.
אני אמות, יבואו מספר אנשים ללוות אותי בצעדה האחרונה שלי,
אקבר. בטח הילדים שלי יבכו קצת, אולי ישבו שבעה, ואז ימשיכו עם
חייהם, ואף אחד לא יזכור שהיתה פעם ילדה, אולי נערה, שישבה מול
המחשב וכתבה את זה.














































זה הפחד הכי גדול שלי.

18.3.2004