אין לה כבר כוח.
יושבת על ספסל ישן בגן שכולו כבר מת העצים פצועים השמש שפעם
זרחה והאירה התאבדה לשקיעה עצובה השושנים כבר מזמן נבלו ומתו.
היא יושבת שם עם שמלה שחורה האיפור שעל עיניה כבר מזמן נמרח אך
מסרב לרדת מעל פניה היפות
והיא,
היא מחכה עוד למישהו שיבוא ולקחת אותה יום וליל ליל ויום היא
צועקת לו - לאותו הבחור הארור שפשוט מסרב לבוא והיא בוכה.
מסרבת להאמין שנשארה לבד.
דמעה אחרי דמעה אחרי דמעה והנה הגשם התחיל לרדת והיא לא זזה
ממקומה - על הספסל העלוב הזה בגן המת הזה מחכה לאהוב הארור הזה
ובוכה...
מתייסרת על בחור שאפילו לא הכירה.
שנה על גבי שנה על גבי שנה והנה הוא הגיע אבל היא כבר זקנה
ועלובה שמלתה כבר קרועה והאיפור העקשן שסירב לרדת ירד לגמרי.
והיא.
לא הספיקה כלום.
רק נתנה לו נשיקה.
ואמרה לו:
"סליחה, אני אוהבת אותך"
והוא...
הוא המשיך לטייל בגן המוות וחיפש בו אישה שעוד מחפשת אהבה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.