ביום בהיר אחד, כשהשמש החלה לזרוח והירח היה בחלום השלישי,
רוחמה נולדה.
היא היתה תולעת.
תולעת בעלת חוש קצב מפותח - היא היתה מחליפה מיתרים של גיטרות
(חברות שלה) כשהיו נקרעים.
זו היתה בעיה נפוצה בקרב האריות. לרוב פתרו אותה בחפיפה עם
שמפו נגד קשקשים, לפעמים אף הדחיקו אותה לצד מרוחק באונה
השמאלית של המוח התחתון.
אך יום אחד הוא פרץ בצחוק. צחוק מטורף כמו שלא נשמע מעולם
ברחבי הגלקסיה.
כ"כ קשה היה לו להפסיק ולקטוע את השמחה שהחליט לכתוב צוואה.
והרי הצוואה:
אני מוריש בזאת לבני יחידי, שרגא, את אוסף הציפורניים הכסוסות
שלי.
ופתאום נשמעה תשואת קהל רועמת שמילאה את החדר בנוצות!
שגיא, יוגב ואלחנן רצו בשמחה במעלה ההר ולא ציפו לבאות.
יוגב שהיה המנהיג ובעל האישיות הכריזמטית, הוביל את כולם
למלכודת.
אך חשד לא חילחל בליבם - החבורה היו נחושים להגיע לפיסגה.
שגיא, שהיה אדם מבוגר ומלומד החליט לעשות הפסקה בטענה ש"אין לי
כוח לשטויות שלכם יותר!" אולם יוגב משך קדימה.
מרוב ההמולה והרעש (זה היה באיים הקאריביים) השניים שכחו את
אלחן, שמאוחר יותר הסתבר שמת ונאכל ע"י לביאה עצבנית (כל הזמן
צעקה שהפסיקו לייבא את הד אנד שולדרז לארץ...)