העננים הנעים מסתירים את הירח המצליח לשלוח קרניים בודדות של
אור כחול מבעד לענני השחור הנעים מעל אילת, שרידי המדורה
שעולים השמימה משלחים גיצים אל עבר הירח הבלתי נראה, אשר ככלות
הכל נוגע איכשהו במעטפת הסלעית של העולם ומפזר שלוליות של אור
חיוור על הסלעים החשופים, גלי הים נעים בחד גוניות מונוטונית,
ומתנפצים לאיטם על החוף החולי ועל שוברי הגלים המרוחקים בקולות
של מתז, ומשאירים אחריהם את שפתו הדוממת של הטבע, הצבים יוצאים
לאיטם מבין הגלים ומדדים את דרכם על מנת לטמון את ביציהם בין
החולות, ואנחנו יושבים בדממה ליד הרמצים האדומים של שארית
המדורה אשר בערה כאן אך לפני חצי שעה, אוחזים בכוס קפה
ומאזינים לדממת הים המספרת על הטבע, האלים הסערות, והספינות
אשר חרצו בו את דרכן לאורך השנים, הקומזיץ נגמר כבר מזמן, ורוב
האנשים כבר עזבו, נותרנו שישה ואין בעולם איש מלבדנו, רק אנחנו
והים.
העננים נעים בתפזורת של צורות, חיים שלמים נמצאים בינהם, חדי
קרן, דרקונים,  קנטאורים, בנות ים ושאר יצירי עולם האגדות
והדמיון אשר לובשים צורת ענן על מנת לרדת ולהביט בעולם, בים
ובנו ששת הדמיות התמוהות, היושבות על חוף הים אל מול הגלים,
שקועים במחשבות , נתונים במעין מצור,  כמו אי בים כן אנחנו כאן
עם המדורה הפינג'אן והקפה, לכודים בבועה של זמן, בלי דאגות בלי
מחשבות מיותרות, רק אנחנו שרידי המדורה והים, תקועים כמו עצם
בגרונו של הנצח במאבקו עם הזמן, גם אם לאיטו גובר הזמן,
הכוכבים מחווירים ברקיעה, זריחה, הנצח הובס ויום חדש הגיע, יעל
מנערת את החול משערה, דוד שופך חול על הגחלים הגוססות במאמצי
בעירה אחרונים, שמוליק וענת קמים לאיטם ללכת ומה שמותיר אותנו,
אותי ואותך, יושבים על חוף ימה של אילת, מביטים בזריחה, אוחזים
יד ביד. יום חדש הגיע, אינני יודע אם כדי, אם אני רוצה לקום
וללכת? אינני יודע, איני יודע אם אני רוצה להמשיך, להמשיך...
להמשיך מה בעצם? איני יודע אולם כל מה שאני רוצה הוא להמשיך
לשבת כאן איתך, ולחכות לנצח, שיזרח.