'אמן והייתי יפה' חשבתי לעצמי תוך כדי הסתכלות בהשתקפותי
במראה. מסתכלת על כל סנטימטר בגופי. 'איכס' זה הדבר היחידי
שאני שומעת בראש 'איכס'. אף פעם לא ידעתי מה זה להרגיש יפה,
לאהוב את עצמי, לדעת אהבה עצמית. פעם הסבירו לי את המושג
נרקיסיזם אבל אני פשוט לא הבנתי איך בן אדם יכול לאהוב את עצמו
בצורה של הערצה. אני זוכרת שתמיד בכל תחילת שנה המורה אמרה
להביא תמונה מהחיים שלנו. אחת הביאה מהיום הולדת שלה, שהיא
לובשת שמלה לבנה ויש לה פרחים כחולים יפים על השיער אחר הביא
תמונה שהוא מחופש לקאובוי ואני לא הבאתי שום תמונה, אפילו לא
תמונה שאני תינוקת, כי גם בתור תינוקת לא חשבתי שאני יפה.
תמיד שהיתי יושבת עם אמא שלי ביום שבת שהיא שותה קפה ומעשנת
ואני צובעת את החוברת החדשה שלי. היא היתה מספרת לי שהיא היתה
בת 17 ונסעה פעם ראשונה לתל אביב אחד עצר אותה ושלח אותה
לתחרות יופי. היא כמובן זכתה מקום ראשון ומאז התמונה שלה עם
הכתר תלויה ליד הדלת הראשית, ככה שכולם ידעו כמה יפה היא היתה
ואני רק יושבת וצובעת בטוש ירוק. ירוק מהקנאה שלי לסיפורים
שלה. ירוק מהמחשבות הרחוקות שלי להיות בחוץ, בלי לחשוב על
כלום. רק אני והטבע, אני והדשא הירוק.
שאבא היה חוזר מאוחר הביתה ואני הייתי עושה את עצמי ישנה הוא
היה בא לחדר שלי ומעיר אותי, ככה בלי סיבה. הוא היה מחזיק אותי
ומנשק אותי ואומר לי כמה יפה אני. אף פעם לא האמנתי לו, אפילו
לא עד היום. הוא היה מחבק אותי חזק, אבל ממש חזק. כל כך חזק
שיכולתי להרגיש אותו זז. זז איתי. הוא היה מנשק אותי בהתחלה
בראש ומתחיל לרדת לכיוון הלחיים. שהגיע לשפתיים אני טיפה
התנגדתי, כי אף פעם לא ראיתי ילדים אחרים בגיל שלי מנשקים את
אבא שלהם בפה אז למה שאני יהיה שונה? אבל הוא לא הפסיק. הוא
התחיל לרדת והאמת שזה דגדג אותי. הוא היה היחידי שנישק אותי
וחיבק אותי. היחיד שאמר לי שאני יפה. "את נראית כמו אמא שלך
שנפגשנו" היה אומר כל לילה. ואני הייתי מרגישה צביטה בלב, אחרי
הכל אמא זכתה בתחרות אז זה אומר שהיא יפה, ואני יפה כמוה.
כל הפעמים שאבא היה בא אלי הרגשתי יותר טוב עם עצמי. יום אחד
אבא חזר מוקדם הביתה. הוא לא אמר למה אבל הוא אמר שהוא רוצה
לקחת אותי לקניות. הלכנו לחנות יפה, היה בה ציורי פרפרים
וילדים מחייכים. אבא נישק אותי מול כולם ואני התביישתי, כי
נזכרתי שפעם הוא אמר לא לספר לאף אחד מה אנחנו עושים. "אפשר
לעזור לכם?" שאלה המוכרת שהיתה גבוהה ורזה. ממש כמו גבעול אבל
לאבא לא הפריע, הוא דיבר יפה ונקי. בלי קללות "יש לכם שמלה
לבנה?" שאל ועשה עיניים למוכרת. "כן, הנה" אמרה והביאה לי שמלה
לבנה וחגיגית. בדיוק כמו שחלמתי שתהיה לי. מדדתי אותה והיא
התאימה, כאילו היא נועדה להיות רק שלי. אבא קנה לי אותה, שילם
עליה 200 שקל חדשים והמוכרת ארזה אותה למתנה, למרות שידעה שזה
בשבילי. שחזרנו הביתה הרגשתי כאילו אני חייבת לאבא משהו, אחרי
הכל הוא קנה לי שמלה לבנה כמו של נסיכות.
הוא ישב בסלון עם הסגריה ביד ויד במכנסיים ואני התקרבתי אליו.
"בואי לפה חמודה שלי" אמר והוציא את היד מהמכנסיים "תכניסי את
הידיים שלך לפה ותחשבי שזה פלסטלינה" עשיתי את מה שהוא אמר
והוא נראה שהוא נהנה מזה, כי הוא התחיל לצעוק אנחות כמו 'כן,
או את הכי טובה' ואני לא הבנתי אבל המשכתי, כי הרגשתי חייבת.
הוא קנה לי את השמלה. פתאום אמא נכנסה "מה את עושה???" היא
התחילה לצעוק. "תעזוב אותה חתיכת סוטה" אמרה וזרקה על אבא
כריות "אני ידאג להעיף אותך לכלא!! סוטה!!!" אבא ברח מהבית עם
המכנסים למטה. "מתוקה?" ליטפה אותי "את בסדר? מה הוא עשה לך?"
שאלה אותי "הוא פגע בך באיזושהי דרך?" לא עניתי "למה את לא
עונה?" היא התחילה לבכות. "פינחס, אתה לא מאמין מה קרה עכשיו,
בוא מהר" אמרה לטלפון ואחרי מספר דקות, נראה לי רבע שעה אפילו
איזה פינחס אחד הגיע. הוא היה לבוש בחליפה שחורה והוא היה די
נמוך מאמא. היא לקחה אותו לחדר ושחזרו שניהם נסענו לאיזה מקום.
מכיוון שרק התחלתי ללמוד לקרוא זהיתי רק את האותיות ש' ט' ר'.
"מותק, פה זאת תחנה משטרה. אנחנו הולכים להגיש תלונה נגד אבא"
"למה" שאלתי. "מה שהוא עשה לך היום זה אסור. אסור לאבא לגעת
ככה בבת שלו" לא משנה כמה היא הסבירה לי אני לא הבנתי. אני
חשבתי שאבא רק מנסה לגרום לי לאהוב את עצמי.
מאז עברו מספר שנים. לאבא אסור לראות אותי יותר ב6 שנים
הקרובות ואני לא מתקרבת אליו, ובינתיים אני פה. עדין מסתכלת על
שמלה הלבנה שקנה לי ולא היתה לי את ההזדמנות ללבוש אי פעם
בחיים ומסתכלת במראה ושונאת כל סנטימטר בגוף שלי.