בדירה ממול גרה נערה טרייה. משקפיי שמש כהים על מצחה, גופיה די
צמודה, ליפסטיק שקוף ורך, שרשרת שזורת פרחים וחיוך יפיפה על
הפנים. כזאת היא יצאה גם היום מדירה. צועדת נמרצת, שועתת במורד
המדרגות, משאירה אחריה ענן בושם רענן. בהליכה קלילה חוצה את
הכביש, "רק שלא יהיה שם איש", מבקשת בליבה. כל בוקר מחדש.
בניין בבנייה, רעש והמולה, פיגומים נישאים אל על ועליהם חבורת
פועלים בעברית רעועה. "הלו.. ילדה" הם מנופפים אילה נמרצות.
מבטה תקועה באדמה והיא מתהלכת לאיטה, כדי שיבינו שהם לא
מפחידים אותה. "גיבירת הלו, איזה יפה! גייברת איזה יפה". חבורת
גברים מתקרבים לקצה שם למעלה, חלק מכורסים, חלק שדופים,
מסתכלים בה, בוחנים. אף זוית הם לא מפספסים. שחרחרים, נלהבים
קוראים אחריה, מספרים לה בפרטים כמה היא משהו, ושורקים. הנערה
מהדירה ממול ממשיכה, נתקלת באבן מתנדנדת ומועדת. הם צוחקים.
האף מטפטף דם סמיך, הפנים סמוקות, לחיים בוערות, המחשוף יורד,
המשקפיים נופלות, הידיים נשרטות, הברכיים מתלכלכות. המכורסים
וגם השדופים עומדים משועשעים ולא מתיקים ענייהם מהמחזה וגם לא
מהחזה המפתעים. היא, אוספת השיער, מנערת מכנסיה, מוחה בכף יד
רועדת את האף, מרימה המשקפיים, נסערת. דמעות ראשונות עולות
בענייה. כואבות מעיקות. לא על המכות, אותן שריטות כלל לא
מכאיבות. עולות להן הדמעות מהכעס הרב והשינאה מהמבוכה והחוצפה.
אם רק יכלה הייתה לרוץ לשם, עד לקומה החמישית, לעמוד פנים אל
פנים עם אותה חבורה, להראות להם מי היא באמת, מה היא חושבת
עליהם, ומה היא מסוגלת לעשות. לצחוק על חשבונם להביך קצת גם
אותם.
היא מתקדמת וחולפת על פניהם מלאות ההנאה, שמחה לאיד ולעג.

הנה כבר שש, השחור כבר כאן, חשוך כשהולכת לה השמש. היא עולה
סוף סוף במדרגות ברגליים כושלות. איפה היית נערונת? חיכיתי לך.
היא לא שומעת אותי כמובן. דופקת קלות על הדלת ממול, היא נפתחת
חרש, אך אז מתחילות הצעקות שם בדירה. שכן מאוחר והיא לא הודיעה
ולאן הלכה ועם מי נפגשה והכי חשוב מה אכלה, גם "מה זה צריך
להיות" הועלה.
היא מהנהנת מסכימה, כן היא יודעת מה השעה. בדירה ממול נכבה אז
האור בסלון וגם בחדר הילדים וההורים. רק חדרה עוד מואר היטב,
היא יושבת וכותבת על כל מה שכואב. מציק לה השיער הרטוב על
העורף, מדגדג לה בצוואר. לכי לישון נערה, השעה חצות קרבה.
החלון פתוח למחיצה, רוח חמימה וקלה משתחלת לאיטה, היא בכותנת
לבנה, אף נפוח ולא הרבה מצב רוח.
מחר, בעצם היום (עברה לה עוד שעה כך בנתיים) היא תקום מחדש, עם
גופיה בצבע שונה: אולי חרדל או קריסטל. היום, וגם מחר, היא ממש
תבקש שהיה הבניין מוכן, תתחנן שלא יראו בה חולפת על פניהם.
אך גם מחר היא תאחר וגם מחר היא תשאר, ותחזור רק עם רדת ליל
כשהחושך כבר כאן והעובדים נעלמים ואינם.
וגם מחר היא לא תקח את הדרך הצדדית, העקיפה. היא תבחר ברגילה
שחולפת על פני אותו בניין, אף על פי כן שהיא הארוכה.
לילה טוב ילדה, תכתבי על הכל, אני אעבור מחר לפני הצהריים כשאת
לא שם עוד ואקרא. רק כמה משפטים, לא תבחיני כלל שהם נקראו גם
על ידי משהו אחר, אני מבטיח. רק אציץ במחברת התכלת שמתחת למזרן
הנקי עם הריח האלוהי שאני כל כך אוהב להתקרבל בתוכו.
מחר נערה, מחר...