אולי יום אחד היא תדע לאן היא שייכת.
היא הולכת בלי בית או אהבה,
טיילה בכל הסימטאות,
בכל הרחובות,
בכל הערים,
בכל המדינות.

איפה המקום הזה??
היא שואלת.
רק חלומות תקוות ואשליות.
נזכרת איך פעם היה לה בית.
משפחה,
ואולי גם אהבה...
נזכרת בחיוך שהיה לה פעם...

איפה הוא?!
היא לא חייכה מאז אותו יום נורא.
היום בו היא התחילה להסתובב.
כשהיא פתחה את דלת ביתה,
ומולה עמדו גברים מפחידים,
שאותם לא מצליחה לשכוח...
הם לקחו אותה,
את המשפחה שלה,
את החיים שלה,
את הלב הקטן והתמים שפעם היה לה,
מאז אותו יום היא לא חזרה הבייתה...
לא היא...
לא אחיה...
ולא הלב שלה...

דמעות בענייה...
וחיוך מזיוף
בדיוק כמוהה...
רק שקט היא רוצה...
מקום תנחומים
שיעזבו את מה שנשאר ממנה...